היום בשיעור מחשבת ישראל ראינו איך הנושא שאנחנו לומדים השנה, "מעגלי שייכות", קשור בקשר הדוק לפוליטיקה היום – היום ממש, כמה שעות לפני השיעור. ניתחנו את הסטטוסים של השר בנט וחברת הכנסת שפיר ואת האופן שבו כל אחד מהם מתאר את נקודת הראשית של הקולקטיב היהודי ובהתאם לכך את תפיסת הציונות שלו. בשיעורים הקודמים למדנו כיצד טקסטים שונים מתארים את התהוות עם ישראל בדרכים שונות: למשל התפיסה של העם כמשפחה, שהיא מרכזית בספר בראשית ותחילת שמות, ולעומת זאת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה שתיאר את אברהם כפילוסוף ביקורתי ואת העם היהודי כקבוצת בני אדם המחזיקים בידיעה של אמיתות מטפיזיות מסוימות ומנחילים אותם מדור לדור. בנט ושפיר מצטרפים לז'אנר מכובד של תיאורי ראשית, העושים שימוש במיתוסים המכוננים ובעובדות היסוד של התרבות היהודית כדי לנסח את תפיסת היהדות העכשווית שלהם.
במונחים של ספר הלימוד "מעגלי שייכות" דיברנו על כך ששפיר מתנגדת להתמקדות של בנט ב"מעגל המקום" ומעדיפה את "מעגל הערכים ואורחות החיים". העדפה זו מנוסחת באופן סמלי בבחירתה בהר סיני על פני ירושלים: ירושלים היא בירה פוליטית, מיושבת, אקטואלית, ואילו הר סיני הוא מקום לא מקום: מקומו אינו ידוע ואיש אינו עולה אליו לרגל או מבקש להתיישב בו. בשפה של מחשבת ישראל אפשר לומר שהמונח "הר סיני" אינו מציין מקום אלא אירוע. בהתאם לזה, גם לגבי "הארץ המובטחת" שפיר מדגישה כי היא "אינה רק מקום, אלא בראש ובראשונה – אידיאל".
המשכנו את הניתוח ושמנו לב למשל לשימוש במילה "היסטוריה" בטקסט של בנט, מילה שאינה קיימת בטקסט של שפיר, לעומת המילה "תורה" שרק שפיר השתמשה בה. שפיר עשתה מהלך שהוא לא רק מתוחכם פוליטית אלא יש בו אמירה עמוקה. היא יכולה הייתה לומר שירושלים לא באמת מאוחדת, שיש כיבוש או שבנט מחזק את היהדות על חשבון ההומניזם. הטענות הללו כמובן לגיטימיות, אבל שפיר בחרה דווקא להצטרף לדיון על פרשנות המקורות היהודיים ויש לברך אותה על כך. בהצטרפות הזו היא עשתה גם שני מהלכים חתרניים. ראשית היא העתיקה את הדיון מההיסטוריה למיתוס. כשהיא אומרת "על פי הכתוב בתורה העם היהודי עמד יחד לראשונה לא בירושלים אלא תחת הר סיני" היא מחזקת ומחלישה בעת ובעונה אחת את הטענה הזו. היא מחזקת אותה על ידי עיגון שלה בטקסט הקנוני אבל היא גם רומזת שזו אינה עובדה היסטורית ושהוויכוח כאן כלל אינו היסטורי, שכן התורה היא מיתוס מכונן אך אינה מקור היסטורי. שנית, ניתן היה לומר שאם עם ישראל נולד בסיני הרי שעליו לקיים מצוות, אולם שפיר, במהלך אופייני לזרם היהדות כתרבות, מעלימה את יסוד ההתגלות ממעמד הר סיני ומתרגמת את המצוות ל"ערכים". היא גם מפרטת מהם הערכים האלה, וגם את זה היא עושה באמצעות המונחים המסורתיים – לא סוציאליזם או דאגה לחלש אלא "ליתום ולאלמנה ולגר".
היות שהוויכוח אינו קשור באמת לעובדות היסטוריות אין טעם לחפש ראיות או להכריע מי צודק לגבי העבר – ומוטב לשאול מהי העמדה הראויה כלפי ההווה והעתיד. אפשר לבסס את הקביעה של בנט על ההיסטוריה הלאומית של העם כישות פוליטית ריבונית או לחלופין על קשרים מפורשים או דרשניים בין האבות לירושלים, ואפשר לבסס את הקביעה של שפיר על מתן תורה או יציאת מצרים כאירועים המכוננים של הקולקטיב המבוסס על אמונות משותפות. אפשר לבחון את המהלכים הדרשניים של שני הכותבים: לא לראות אותם כ"טעויות" אלא כהכרעות פרשניות וטקטיקות טקסטואליות ופוליטיות, לעתים אמנם מניפולטיביות, שאינן שונות מהותית מאלה שנקטו הוגי היהדות לדורותיהם (למשל, כשם ששפיר העלימה את ההתגלות מסיני כך הרמב"ם העלים את ההתגלות מיציאתו של אברהם לארץ כנען!). אפשר גם לראות לאילו זרמים ביהדות המסורתית ובציונות כל אחד מהם קשור יותר ומהן הנחות היסוד המשותפות לשניהם. אפשר בעיקר לברך על עצם הדיון וליהנות ממנו. ואפשר גם ללעוג לבנט כי הוא דתי וימני או לשפיר כי היא אישה חילונית, אבל זה פחות מעניין לטעמי.