פרשת שמיני: האש המענישה את החורגים מהפרוטוקול

היום השמיני, שפרשת השבועה קרויה על שמו, היה צריך להיות השיא של ספר ויקרא ושל התורה כולה. אך הוא נהפך מיום טוב לאבל ומשמחה ליגון.

בתפר שבין החומשים שמות-ויקרא החל אלוהים לשכון במקדש הנייד שנבנה לכבודו, ובפרשת "ויקרא" מסר למשה את דיני הקרבנות. בסוף הפרשה הקודמת, "צו", ניתנו ההוראות לטקס החניכה של המשכן הכולל את הקדשת אהרן ובניו לכוהנים. דברי משה אל הכוהנים המיועדים, שבוע לפני היום הגדול, נקראים לאחור כרמז מטרים ומבשר רעות: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי כן צֻוֵויתי" (ח, לה).

image

ביום השמיני הקהילו משה ואהרן את העם לקראת ההתגלות האלוהית שתבשר באופן רשמי וחגיגי את תחילתה של עבודת ה' במשכן על ידי הכוהנים. אהרן ובניו עשו ככל הדרוש והקריבו את החטאת והעולה כמשפטם. משה ואהרן בירכו את העם ואז נראה כבוד ה' לעיני כל. אש יצאה מן המשכן ואכלה את הקורבנות: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" (שם ט, כד). הנוכחים הגיבו בשמחה מהולה ביראה: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם" (שם).

ואז קרה אסון. שניים מבניו של אהרן, נדב ואביהוא, הקריבו "אש זרה אשר לא ציווה אותם" (שם י, א). בפירושו לספר ויקרא מסביר מורי ברוך שורץ כי השניים ביקשו למשוך את האש האלוהית שאכלה זה עתה את הקורבנות אל הקטורת שהניחו במחתותיהם. אלא שהגחלים שהשתמשו בהן לא נלקחו מן המזבח אלא ממקום אחר – "אש זרה"; ומה גם שהטקס כלל לא היה אמור לכלול שלב כזה – "אשר לא ציווה אותם".

התוצאה הייתה מיידית והרסנית. האש ששרפה את הקורבנות יצאה שוב אך הפעם שרפה את נדב ואביהוא עצמם: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (שם, ב).

אפשר שזהו סיפור על חוסר הצדק המשווע והנוקשות הביורוקרטית המאפיינים את הקודש. הקודש אינו נושא פנים לאיש כי הוא בעצמו חסר פנים. לא אלוהים הוא שהורג את בני אהרן אלא האש האוטומטית שיוצאת מלפניו. בני אהרן ביקשו את קרבתו של אלוהים אך כיוון שחרגו מהפרוטוקול נהרגו במקום. זה פשר האזהרה מפני המוות שחזרה שוב ושוב בדיני המשכן והכהונה – אך למרבה הצער הם לא שמעו לה.

ואולם דומה שהסיפור המבסס את האבסולוטיות של החוק הפולחני כולל גם ניסיון לגלות אנושיות אל מול המוות הלא-אישי הזה. משה פונה אל אחיו הבכור, שזה עתה נעשה לאב שכול, ומנסה לתת פשר למות בניו: "ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דיבר ה' לאמר, בִּקְרֹובַי אֶקָּדֵשׁ ועל פני כל העם אֶכָּבֵד" (ויקרא י, ג). מתוך ענישת הקרובים אליו, או המעזים להתקרב אליו, אלוהים מתקדש ומתכבד בעיני העם.

איננו יודעים אם אהרן מוצא נחמה בדברי אחיו, שכן הכתוב אומר: "וַיִּדֹּום אהרן" (שם). אהרן שותק, אינו מצדיק את הדין וגם אינו קובל עליו. המילים לא ישיבו אליו את בניו וגם לא יוסיפו או יגרעו מכבודו ומקדושתו של אלוהים. אהרן עצמו הוא נקודת התיווך בין העם לבין הכוח האלוהי השוכן במקדש ולכן נדרשת ממנו הזדהות מוחלטת עם הקודש. הוא לא אומר דבר. גם אלוהים שותק.

אלוהים תכנן מראש את הטקס לפרטי פרטים אולם לא הכין את משה ואהרן לתרחיש הזה. משה מבין שעליו לאפשר לאירוע להימשך ובד בבד אינו יכול להתעלם ממותם של שני אחייניו. הוא מורה למישאל ואלצפן, קרובי משפחתם שאינם כוהנים בעצמם, לשאת "את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה" (שם, ד). הקודש מחולל מוות, המוות מחולל טומאה, והקודש אינו סובל את הטומאה. לכן הדבר הדחוף ביותר הוא פינוי הגופות ממתחם המשכן.

כעת פונה משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר, שיכונו בהמשך "בניו הנותרים", ואוסר עליהם לנהוג מנהגי אבלות: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם" (שם, ו-ז).

משה חושש שהזעם האלוהי יגבר והוא מבקש למנוע את מות בניו הנותרים של אהרן וגם להגן על העם כולו: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף… כי שמן משחת ה' עליכם". הכוהנים נמצאים בעיצומו של תהליך ההתקדשות ותהליך זה אינו יכול להיפסק. ההקדשה חייבת להימשך.

הפועל "יקצוף" בדברי משה מתייחס לאלוהים. זאת בניגוד ללשון המרחיקה שאלוהים עצמו נוקט בה בהקשר דומה במקום אחר: "ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל" (במדבר א, נג). אלוהים אינו משתמש בפועל "אקצוף" אלא בניסוח "יהיה קצף" שמשתמע ממנו כאילו הקצף, הזעם האלוהי, מתפרץ מאליו ולא מכוח החלטתו שלו. גם את האסון שאירע משה מכנה "השריפה אשר שרף ה'", ולא כפי שהכתוב תיאר זאת קודם: "ותצא אש מלפני ה'". מבעד לאוטומטיות של האש האלוהית היוצאת מן המשכן משה מתעקש לזהות את אלוהים עצמו כמי ששרף את בני אהרן.

משה אוסר על האחים השכולים להתאבל אולם הוא מוצא פתרון שיש בו מן הנחמה. הציבור יתאבל במקומם: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". הכוהנים המשרתים במקדש נתונים בסכנה מתמדת, שזה עתה התממשה, כדי לייצג את העם בפני אלוהים. על ההקרבה הזו הם ראויים להכרת תודה בדמות שותפות באבל, שהם עצמם אינם רשאים להביע.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.