האם לידה היא חטא? כך משתמע לכאורה מפרשת "תזריע", הפותחת בדין היולדת: "אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים… ובמלאת ימי טהרהּ, לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן, והקריבוֹ לפני ה' וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ב-ז).
משני רכיבים בחוק הזה משתמע שהיולדת מואשמת בחטא: עליה להביא קרבן חטאת, והכהן המקריב את קרבנה מכפר עליה. אם היא מביאה חטאת וזקוקה לכפרה – משמע לכאורה שחטאה.
אלא שלא מצאנו שלידה היא חטא, ואדרבה, המצווה הראשונה בתורה, המופנית כלפי האנושות כולה, היא "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח). וגם אם דברי אלוהים לבני האדם במעשה הבריאה אינם ציווי אלא ברכה, מכל מקום אין להניח שהולדת ילדים תחשב לחטא.
במה אפוא חטאה היולדת? אחד הפתרונות הקדומים שהוצעו לשאלה מופיע במסכת נידה שבתלמוד הבבלי (דף ל"א עמוד א'): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, 'מפני מה אמרה תורה: יולדת מביאה קרבן?', אמר להן, 'בשעה שכורעת לֵילד (ללדת) – קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן".
לדברי רשב"י, הכאבים הקשים הכרוכים בלידה מובילים את האישה להישבע שלעולם לא תיכנס שוב להריון. לאחר ההתאוששות מן הלידה היא מביאה קרבן כדי לכפר על שבועתה. בפתרון היצירתי הזה ניכר המאמץ שלא להגדיר את הלידה כחטא אלא להפך: החטא הוא דווקא הרצון להימנע מלידה נוספת.
תשובתו של רשב"י לשאלה במה חטאה היולדת שייכת לתחום המדרש, ואילו לפי פשוטו של מקרא יש לפקפק בהנחות היסוד של השאלה עצמה, כלומר להכיר באפשרות שקרבן החטאת ופעולת הכפרה אינם קשורים בהכרח לחטא.
בספרו "ויקרא: ספר הפולחן והמוסר" מסביר יעקב מילגרום את תפקידו של קרבן החטאת ואת מובנה של הכפרה. כתוצאה מחטאים מסוימים ומהפרשות גופניות או אירועים ביולוגיים מסוימים, נוצרת טומאה – כוח דינמי הנדבק אל המקדש וכליו ועלול לסכן את המשך נוכחותו של אלוהים במקדש ובקרב עם ישראל. משום כך נאסר על היולדת לבוא במגע עם הקודשים בתקופה שלאחר הלידה: "בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרהּ" (ויקרא יב, ד).
אלא שגם כאשר היולדת נשארת בביתה, טומאתה נדבקת אל המקדש והיא עלולה להצטבר שם. מן ההכרח לנקות את המקדש מן הטומאה כדי להבטיח שאלוהים יוסיף לשכון בו. חומר החיטוי שהכהן משתמש בו כדי להסיר את הטומאה – לא מהיולדת אלא מהמזבח – הוא דם קרבן החטאת. לפיכך הדם אינו ניתן על האדם המביא את הקרבן אלא על המזבח עצמו.
מתברר ששמו של הקרבן, "חטאת", אינו קשור בחטא אלא בחיטוי, ופעולת החיטוי הזו מכונה גם "כיפור". בשפה האכדית השורש כפ"ר מציין ניקוי או קינוח, וזהו מובנה של הכפרה בקרבן החטאת: הסרת הטומאה, שהיא מעין לכלוך.
האדם הטמא אחראי אמנם על כפרתו, כלומר על ניקוי הקודשים מן הטומאה שהתחוללה בעטיו, אך אין בכך כדי להאשים אותו בחטא כלשהו. לפיכך התשובה לשאלה במה חטאה היולדת היא שהיולדת לא חטאה כלל, אלא שלידה יוצרת טומאה ולכן מוטלים על היולדת איסורים וחובות הנוגעים לאותה טומאה.
לכאורה עצם הקביעה שלידה יוצרת טומאה מאירה את הלידה באור שלילי. אולם כמו שחטאת וכפרה אינם מעידים בהכרח על חטא, גם הטומאה אינה פסולה ואסורה כשלעצמה. הכוהנים מצווים: "והיזרתם את בני ישראל מטומאתם, ולא ימותו בטומאתם, בטמאם את משכני אשר בתוכם" (שם טו, לא) – הטומאה עלולה להוביל למוות, אך המוות הזה אינו נובע מהטומאה עצמה אלא מהידבקותה אל מרחב הקודש.
המערכת המסועפת של דיני הטהרה והטומאה משקפת את העובדה שבתקופת המקרא הטומאה לא נתפסה כעיקרון משפטי מופשט או כמנהג עתיק וחסר פשר אלא כתופעה ממשית הקיימת במציאות. מילגרום, שהיטיב לבאר את אופייה הריאליסטי של הטומאה, ניסה להתמודד עם הפער שבין התפיסות המודרניות לבין התפיסות המקראיות. אך במקום להשוות את המקרא למקובל בזמננו הוא ביקש להשוות אותו למקובל בזמנו של המקרא עצמו. בכך הוא צעד בעקבות חוקר התיאולוגיה המקראית, יחזקאל קויפמן, בחיבורו "תולדות האמונה הישראלית".
לפי מילגרום, בתרבויות שהמקרא צמח בסביבתן נחשבה הטומאה לא רק דינמית אלא גם דמונית. היא לא נתפסה כחומר אלא כישות חיה, מזיקה ומסוכנת, שיש בכוחה לאיים על בני האדם ואף על האלים. בני האדם התערבו במאבקים פנים-אלוהיים באמצעות פרקטיקות מאגיות שהיו מסוגלות, כך הם האמינו, להשפיע על הכוחות המטפיזיים כך שיפעלו לטובתם.
קויפמן, ובעקבותיו מילגרום, קראו את המקרא כמניפסט מונותיאיסטי שהכריז מלחמה על האמונות הפוליתיאיסטיות של סביבתו. התפיסה הדמונית של הטומאה עומדת בסתירה למונותיאיזם מובהק וניתן היה אפוא לצפות שהמקרא יתנגד לה. אולם המחוקקים המקראיים לא ניסו "לבטל" את הטומאה. לא הייתה אפשרות כזו: הטענה שהטומאה אינה קיימת באמת לא עלתה אז בדעתו של אף אדם סביר. הטומאה הייתה עובדה, וכל שאפשר היה לעשות הוא להציע לעובדה זו פרשנות חדשה.
הפרשנות החדשה, אומר מילגרום, הכירה באופייה הדינמי של הטומאה אך דחתה את אופייה הדמוני. במחשבה המקראית הטומאה איבדה מהכוח שיוחס לה במזרח הקדום והיא הורדה בדרגה מן החי אל הדומם. היא הפסיקה להיות תופעה על-טבעית ונעשתה לתופעה טבעית, שאפשר לצפות את דפוסי פעולתה ולהסדיר את אופני הטיפול בה.
בדיני הטהרה המקראיים, היולדת וכל אדם טמא אחר אינם בסכנה ואינם מסוכנים לאחרים, אינם חוטאים ואינם מגונים. ומתברר שריקון הטומאה מרוב המשמעויות שיוחסו לה בתרבויות אחרות, היה מעשה תרבותי רב משמעות.
*
ועדיין התורה השאירה למעשה את הנידה, נידה כשמה.