למקומות קדושים במקרא יש שני מאפיינים הכרוכים זה בזה: התגלות ופולחן. מקום שאלוהים התגלה בו, מתקדש ונעשה לאתר פולחני. כך, למשל, בהמשך ספר בראשית יתגלה אלוהים ליעקב בבית אל, ויעקב יכריז: "אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (כח, יז). הוא יציב שם מצבה וייצוק עליה שמן ואף יישבע לתת מעשר מהכנסותיו לאלוהים. כל אלה – הכינוי "בית אלוהים", המצבה, השמן והמעשר – הם מאפיינים מובהקים של מקדש.
זהו מוטיב חשוב בספר בראשית: האבות מתהלכים בארץ ומקימים אתרי פולחן שבעתיד הרחוק ישמשו את צאצאיהם. אברהם בנה בכמה מקומות "מזבח לה' הנראה אליו" (יב, ז); וגם על יצחק יסופר בהמשך, בהיותו בבאר שבע: "ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'" (כו, כה) – בעקבות התגלות אלוהית. מנקודת מבט ביקורתית סביר כי סיפורים אלה נכתבו במבט לאחור, בעת שבני ישראל כבר ישבו בארץ, והם שימשו הסבר לקדושתם של מקומות הפולחן.
בפרשת השבוע, "חיי שרה", מתואר ייסוד מערת המכפלה בחברון (פרק כ"ג). אבל עיון בסיפור מעלה שהוא אינו שייך לדפוס של סיפורי ההקמה של מקומות קדושים. סיפור זה – בניגוד לכל הכתובים שנזכרו לעיל – שייך לחוט העלילתי שראשיתו בסיפור הבריאה הראשון. לאורך התורה נשזר החוט הזה בחוטי הסיפור האחרים, וקטעים מן הסיפורים השונים מופיעים לסירוגין. בטור לפרשת "לך לך", למשל, עמדנו על הגרסה שלו לתיאור הגירת אברהם לכנען, שלשיטתו לא נבעה מציווי אלוהי אלא מיוזמה אנושית חסרת ייחוד של אביו.
החוט הסיפורי הנמשך מסיפור הבריאה הראשון, זה שגם סיפור מערת המכפלה הוא חלק ממנו, מכונה במחקר "המקור הכוהני". זאת משום שחלק עצום ממקור זה – שגם לאחר שזירתו בחוטי הסיפור האחרים הוא תופס חלק עצום מן התורה השלמה, כפי שהיא לפנינו – עוסק בדיני מקדש, קורבנות, טומאה וטהרה, ושאר ענייני פולחן מובהקים, המופנים באופן ישיר ומפורש לכוהנים. לפי המשוער, מקור זה התחבר בחוגי הכהונה הקשורים לבית המקדש הראשון (ולפי דעה אחרת, לבית המקדש השני) בירושלים.
אחד המאפיינים המובהקים של המקור הכוהני, מטבע הדברים, הוא הדגשת חשיבותו של המקדש. בתקופה שרוב התורה עוסק בה, בין יציאת מצרים לכניסה לארץ, מדובר במקדש נייד, "משכן", שכל מחנה בני ישראל מרוכז סביבו. הכתובים הכוהניים בסוף ספר שמות מתארים בפרטי פרטים את הקמת המשכן, שבסופה מתחיל אלוהים לשכון בו. רק אז, לפי המקור הכוהני, מתחילה עבודת הקורבנות של עם ישראל: לפני כן, לפי מקור זה, איש לא הקריב קורבנות.
סיפור קין והבל, המתאר את ייסודו של הפולחן באנושות, אינו שייך למקור זה; לפי הדמויות המופיעות בו, הרקע העלילתי והמוטיבים המשותפים, זהו המשכו הישיר והרצוף של סיפור הבריאה השני. בסיפור המבול שבתורה נשזרו, לפי המשוער, שני סיפורים שונים: לפי אחד מהם מצטווה נוח לקחת שבעה פריטים מן החיות הטהורות כדי להקריב קורבן לאלוהים אחר המבול, אך לפי הגרסה הכוהנית הוא לוקח שניים בלבד, ואינו מקיים כל פולחן עם יציאתו מן התיבה. גם סיפור העקדה אינו שייך למקור הכוהני אלא לאחד מחוטי הסיפור האחרים.
ומה באשר לחברון? אכן, בספר בראשית מסופר על הקמת מקום קדוש בחברון על ידי אברהם אבינו: "ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ויבן שם מזבח לה'" (יג, יח) – אולם גם זה איננו סיפור כוהני. הגרסה הכוהנית של תולדות ישראל אינה מכירה באתרי פולחן מתקופת האבות. המקור הכוהני מניח כי בית המקדש בירושלים הוא היורש החוקי של המשכן שהוקם במדבר, ולא של אתר כלשהו שהוקם בתקופת האבות. את הקמתו של המקדש הירושלמי עצמו אין המקור הכוהני יכול לתאר משום שהיא חורגת מן האופק ההיסטורי של עלילת התורה.
מחברי המקור הכוהני ידעו בוודאי על קיומו של המקדש בחברון, ואולי הכירו גם את המסורת על ייסודו בידי אברהם, אי אז בפרה-היסטוריה של עם ישראל בארץ כנען. איננו יודעים מתי נוסד המקדש הזה בפועל, אך יש עדויות מקראיות על קיומו בימי דוד המלך. בספר שמואל אומר אבשלום, בנו של דוד: "אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון" (שמואל ב טו, ז), ובמקום אחר מסופר: "ויכרות להם דויד ברית בחברון לפני ה'" (דברי הימים א יא, ג); הביטוי "לפני ה'" מציין במקרא מקדש.
ואולם לפי המקור הכוהני חברון היא אמנם מקום חשוב, אך אינה מקום קדוש. סיפור רכישת המערה על ידי אברהם כולל שני מאפיינים מרכזיים שאינם הולמים אתר פולחן. ראשית, אברהם רוכש את המערה בכספו. מקום קדוש אינו רכוש פרטי ואינו נוסד מתוקף החלטה אנושית; כפי שראינו, מקומות קדושים נוסדים מתוקף התגלות אלוהית. המאפיין השני מובהק עוד יותר: מערת המכפלה אינה משמשת לפולחן אלא לקבורה.
בדת המקראית יש סתירה של ממש בין קדושה למוות. החוקים הכוהניים שבתורה אוסרים על מי שבא במגע עם מת להתקרב אל המקדש, עד שיערוך ריטואל מסובך שיטהר אותו מטומאתו. בספר מלכים מסופר שכאשר ביקש יאשיהו מלך יהודה להשבית את כל המקדשים ברחבי ממלכתו מלבד זה שבירושלים, ולמנוע את חידוש הפולחן בהם בעתיד, מילא אותם בעצמות אדם. יאשיהו ידע את מה שידע כל אדם בעם ישראל העתיק: שמקום קבורה אינו קדוש אלא טמא.
מערת המכפלה בחברון היא מקום בעל חשיבות היסטורית רבה עבור המקור הכוהני, והוא שב ומזכיר אותו לאורך ספר בראשית כמקום הקבורה הרשמי של האבות והאמהות. הוא גם מקפיד לציין שאברהם רכש אותו בכסף מלא. אבל מי שיבקש אסמכתא מקראית לראיית מערת המכפלה כמקום קדוש, לא ימצא את מבוקשו בפרשת "חיי שרה".
*