לזכר הנספים בנחל צפית
ובהם תלמידתי, יעל סדן
המצווה הפותחת את פרשת "בהר" (ויקרא כ"ה א'-כ"ו ב') אינה מופנית לכוהנים בלבד אך גם לא בדיוק לבני ישראל, אף שהם אחראים לקיומה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'" (כ"ה ב'). בהמשך מבואר כי בני ישראל מצוּוים לשבות ממלאכה חקלאית בכל שנה שביעית, אך בפסוק הראשון השביתה אינה מיוחסת לחקלאים אלא לאדמה עצמה: "ושבתה הארץ". כשם שהאל שבת ממלאכתו ביום השביעי, ובעקבותיו בני האדם, כך האדמה שובתת בשנה השביעית.
בניגוד ליממה, לחודש ולשנה, חלוקת הימים והשנים לשביעיות אינה נובעת מתנועתם של גרמי השמים. סיפור הבריאה הראשון שבתורה מכניס את מחזור השבוע אל תוך הבריאה עצמה כאשר הוא קובע שהעולם נברא בשישה ימים, וכבר אז השבת התברכה והתקדשה, וכמו המתינה עד שיבואו בני ישראל כעבור דורות רבים ויממשו את קדושתה בכך שישבתו ממלאכתם. גם בפרשה שלנו החוק האלוהי נעשה לחלק מן הטבע, כאשר שנת השמיטה מוצגת כחובה וכצורך של האדמה עצמה.
בעיני רבים פעולתו של הטבע נתפסת, אולי מאז ומעולם, כקשורה לפעולה אלוהית. במזרח הקדום נחשבו גורמי הטבע עצמם לאלים, ואילו במקרא הם מתוארים על פי רוב ככלים בידיו של אלוהים לברך בהם את הטובים בעיניו ולהעניש את החוטאים לו. בפרשת השבוע הבאה מתוארים בפירוט השכר והעונש המובטחים לישראל אם יקיימו את המצוות ואם לאו. העונש המרכזי הוא גלות מהארץ והנימוק לכך משלים את המהלך שהחל בפרשה שלנו: "אז תִּרְצֶה הארץ את שבתותיה… ואתם בארץ אויביכם — אז תִּשְׁבַּת הארץ… את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (כ"ו ל"ד-ל"ה). הואיל ובני ישראל לא אפשרו לארץ לשבות אלוהים יגרש אותם ממנה והארץ תוכל סוף סוף לנוח.
הבעיה המרכזית ביצירת קשר סיבתי בין תנועתם של גורמי הטבע לבין צדקתם של בני האדם היא שלעתים קרובות מדי אין בכוחו של המודל הזה להסביר את המציאות באופן הולם. זו אינה בעיה חדשה וספר שלם מוקדש לה במקרא, ספר איוב. באחד הרגעים בספר אלוהים עצמו מנתק בין ניהול גורמי הטבע לבין שכר ועונש לבני האדם כשהוא מספר לאיוב על מנהגו "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו" (איוב ל"ח כ"ו) — הגשם, שהענקתו ומניעתו מוצגות לעתים קרובות במקרא כגמול על מעשי בני האדם, יורד גם במקומות שאין בהם כלל בני אדם. הדאגה האלוהית לטבע, מסביר אלוהים לאיוב, אינה ממוקדת באדם והאדם אינו יכול להבין אותה. אילולא היו אלו דברי אלוהים הכתובים במקרא היינו עלולים חלילה לראות בהם דברי כפירה.
אך לפני השאלות התיאולוגיות, ולפני התשובות הבהירות או העמומות שספר איוב מציג להן, יש בספר תיאור רגיש של התמודדות עם סבל והזדהות עם כאב. מיד כששמעו חבריו של איוב את מה שאירע לו החליטו לבוא ולנחם אותו, וכך מסופר: "וישמעו שלושת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבואו איש ממקומו: אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, וייוועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. ויישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו, ויישאו קולם ויבכו, ויקרעו איש מעילו, ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה. ויישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד" (איוב ב' י"א-י"ג).
חבריו של איוב ישבו עמו ונהגו עמו במנהגי האבלות המקובלים, אך לא עשו דבר אחד — לא אמרו דברי נחמה ושתקו במשך שבוע שלם. רק לאחר מכן נאמר: "אחרי כן פתח איוב את פיהו, ויקלל את יומו" (שם ג' א'). מכאן נובע המנהג הנפוץ עד היום שלא לפתוח בדברים עם האבל אלא להמתין ולהקשיב עד שיפתח בעצמו ורק לאחר מכן להשיב לו. השתיקה אינה רק גילוי של התחשבות באבל אלא גם ביטוי לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לתת פשר לאירועים. לכן לעתים גם האבל עצמו מעדיף את השתיקה. פעם, כשהייתי תלמיד תיכון, באתי לנחם חבר על מות אמו ולא פתח עמי בדברים כלל. ישבנו ושתקנו שעה ארוכה עד שרמז לי ויצאתי. על אהרן הכוהן מסופר ששתק כאשר שני בניו מתו לפני האלוהים ביום החגיגי של חנוכת המשכן, ואין לדעת האם שתיקתו ביטאה הסכמה, התנגדות ואולי אדישות אל מול דברי הנחמה של משה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן: 'הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש, ועל פני כל העם אכבד'. ויידום אהרון" (ויקרא י' ב'-ג').
כתובים אחרים מתארים אבל של הורים על ילדיהם שאינו מובע בשתיקה אלא בדברים קשים, המביעים את מה שנראה להם לפחות באותה שעה כחוסר התוחלת של חייהם מכאן ואילך. על יעקב שחשב שיוסף בנו נטרף מסופר: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם" (בראשית ל"ז ל"ד-ל"ה). ודוד המלך, כאשר נהרג בנו אבשלום, הלך ובכה בחוסר מנוחה ובהליכתו אמר: "בני, אבשלום, בני, בני, אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום, בני, בני" (שמואל ב' י"ט א').
אל מול אבל שכזה שתיקתם של רעי איוב היתה מופת של רגישות. למרבה האירוניה, מוטב היה אילו המשיכו לשתוק גם בהמשך הספר. ופלא שלא דיברו, שכן בנוהג שבעולם אנשים מדברים גם כאשר אין להם מה לומר, אך רעי איוב המתינו בדממה עד שאיוב יפתח ויאמר את דברו: "ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד".
*