תשובה לשאלה למה אני לומד מחשבת ישראל

הקדמה: רשימה זו כתבתיה לפני כשנה, לבקשת ידידי ורעי שעמל אז על השקת מגזין מקוון להגות יהודית מתחדשת. מפה לשם נטרד חברי זה בעסקי שעה ובעסקי עולם ואותו מגזין לא נברא יותר משנברא. והואיל ואין עתותיי בידיי בשנה הזו לחדש חידושי תורה מעל דפי הבלוג הזה והאבק מכסהו הריני מפריח את השממה בעזרת אותה רשימה.

בשאלה שנתבקשתי להשיב עליה

למה מחשבת ישראל? שאל פעם פרופסור ליבס בתמיהה, והשיב: כי זה כל האדם – 'אדם' בגימטריה 'ככה'. זו כנראה התשובה הטובה ביותר שאפשר להשיב לשאלה זו, ומשניתנה, רשאי הקורא לעבור כעת למאמר אחר.

ואם בכל זאת לא עבר הקורא ועודנו כאן עמנו היום, אוסיף כמה מילים ברשותו, לכבודו של המגזין החדש ולכבוד התורה ולכבוד השבת. קשה לשכנע אדם ללמוד מחשבת ישראל, ואדם שלימוד מחשבת ישראל איננו בגדר אפשרות עבורו אינו שואל למה לעשות זאת. השאלה 'למה מחשבת ישראל' נשאלת על פי רוב על ידי אנשים העוסקים במחשבת ישראל, והיא מופנית כלפי אנשים העוסקים במחשבת ישראל, וכל מטרתן של השאלה ושל התשובה היא להעניק לשואל ולמשיב (ולמי שעבר בסביבה והקשיב) כמה רגעים של התבוננות עצמית, רפלקסיה בלעז, על המעשים שהם, כלומר אנחנו, עושים ממילא. הרפלקסיה יוצרת אחווה ומספקת צידוקים, והיא עשויה להיות מענגת אך גם מייסרת; לעתים יש לה גם השלכות מעשיות. הבה ונבקר בהיכלה לשעה קלה.

הואיל ופרופסור ליבס נתן את התשובה הטובה ביותר האפשרית לשאלה 'למה מחשבת ישראל', אתמקד בשאלה השנייה ששאלני העורך: 'למה מדעי היהדות'. שאלה זו אפשר לבחון משני כיוונים: למה יהדות ולא מדע אחר; למה מדע ולא יהדות אחרת. הן למדען שאינו עוסק ביהדות והן ליהודי שאינו עוסק בה באופן מדעי, עשויה להיות הנחת יסוד משותפת: ההנחה בדבר האובייקטיביות של העיסוק המדעי לעומת הסובייקטיביות של העיסוק ביהדות. שניהם עשויים לחשוב שהשילוב בין הסתכלות מדעית – אם תרצו נקייה וכבדת ראש, אם תרצו קרה ומנוכרה, לבין העיסוק ביהדות – אם תרצו פרימיטיבית ולא רציונלית, אם תרצו קדושה ונשגבה, הוא שילוב מוזר. אינני מכחיש את הניגוד הפנימי הטמון בביטוי הזה, מדעי היהדות. אלא שהניגוד הזה משקף ניגוד שקיים בעולמי, ולכן אין הוא מרתיע אותי אלא דווקא מושך אותי.

השאלות שמחשבת ישראל עוסקת בהן, שבראשן שאלת היחס בין האלוהים לאדם בכלל ולאדם היהודי בפרט, מרתקות אותי ונוגעות לי באופן אישי וממשי ביותר. סוף סוף, מה יש לו ליהודי בעולמו אם לא רגע אחד ביום, או בשנה, או בחיים, שבו הוא זוכה לשמינית שבשמינית של תשומת לב אלוהית, או לפחות מדמה לעצמו שזכה לה, או לפחות קורא תיאור מוצלח שלה? אני מאמין באמונה שלמה, ובאופן בלתי מדעי בעליל, שמקום מנוחתנו – כדברי הרב קוק – רק באלוהים, ושבקשת אלוהים טמונה במעמקי נפשו של כל אדם; על כל פנים, בנפשי.

אם כן, יקשה המקשה, התכבד ולך לך אל הישיבה אשר אראך והעלה את עצמך לעולה על אחד הסטנדרים. מה לך אצל המחקר אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי? ובכן, אני סבור באמת ובתמים שהאקדמיה היא לעת עתה המקום הטוב ביותר, לפחות עבורי, ללמוד בו את תורתנו הקדושה. לא משום שאין מקומות רבים מספור, דתיים גם חילוניים, ישנים גם חדשים, העושים את מלאכתם נאמנה והוגים יומם ולילה. כבודם של כולם במקומו מונח, שנאמר: ברוך כבוד ה' ממקומו.

מה שמייחד את הלימוד האקדמי של היהדות, כפי שאני רואה אותו ומשתדל לילך בדרך זו, הוא המחויבות העמוקה לתורה. למחויבות לתורה יש שני רבדים. הרובד השני הוא הרצון להכניס את התורה אל תוך החיים ואת החיים אל תוך התורה; הרובד הראשון הוא לדעת מהי התורה. לכאורה זו חלוקה כרונולוגית בין שני שלבים עוקבים, והיא אף טריוויאלית למדי. אולם לאמתו של דבר, בין הרבדים הללו יש סכסוך אלים ואפילו מפחיד. כבר נמנו וגמרו חכמינו: גדול תלמוד המביא לידי מעשה. אך כדי שהתלמוד יביא לידי מעשה דרושה סבלנות, והניסיון להביא את התלמוד לידי מעשה באופן אקטיבי – ולא לחכות שהוא יביא אותך לשם בעצמו – בא פעמים רבות על חשבון התלמוד. ואין לעניין זה הפרש בין 'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' לבין 'יהדות כאן ועכשיו'.

הלימוד האקדמי מעניק לי את ההשתהות הנחוצה כדי לפגוש את הטקסט כפי שהוא. ואני יודע – כבר עדכנו אותי, תודה – שבדורנו המלא תימהון אי אפשר לפגוש טקסטים 'כפי שהם' והכל הנחות פרשניות מוקדמות וכן כל כיוצא. בכל זאת אני מאמין עדיין במפגש, ולו חלקי, גם בין אדם לאדם וגם בין אדם לטקסט, ומפגש דורש הקשבה וענווה. את השאלות המדויקות והחדות ואת השיפוט המחמיר של הראיות, כפי שלמדתי באקדמיה, אינני רואה כניכור אלא כהקשבה, ולא כהתנשאות אלא כענווה.

סיכום ביניים קצר כמקובל באקדמיה, ונמשיך משם: הסברתי כיצד הרובד השני של המחויבות לתורה – הרצון לממש אותה בחיים – עלול לפגוע ברובד הראשון, שהוא הרצון לברר מהי בכלל התורה, וטענתי שהלימוד המדעי מסוגל להגן מפגיעה זו. דא עקא: גם הרובד הראשון עלול להיות הרסני כלפי הרובד השני. זאת משום שהמבקש לברר באופן הנוקב ביותר 'מהי התורה' עלול להישאר בלי תורה, בבחינת: כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו; אחרי שאנחנו לומדים לפרק בזהירות וביסודיות כל טקסט וכל טיעון, כל מסורת וכל הלכה, לגורמים ושכבות ורבדים ונסיבות, פולמוסים ועריכות ונוסחים והשמטות – אזי נותר לנו רק לשאול, כמו ששרה כנסיית השכל (דייקא), מה נשאר ולא כואב לחמם בו את הלב.

ואם עודך כאן קורא יקר, ועדיין אתה אוחז בחכמות שלך, ודאי תצפה כעת לפתרון הרמוני מופלא, שילמדך כיצד תוכל לשלב בין תורה ליראה ובין קודש לחול ויראה כיצד האמת איננה סותרת את האמונה ולא השכל את הלב ולא התלמוד את המעשה, וכל זה לפי עשר הספירות ומוכר לגמול השתלמות. ובכן ידידי, צר לי לאכזב. אבל כדי שלא תצא עצוב מדי אסיים בסיפור חביב, משמו של פרופסור יוסף וייס שסיפר על מורו פרופסור שולם: "במסיבה אצלו שתו תה והוא עצמו לא שתה. כשנשאל מפני מה, ענה ואמר: אינני תיאיסטי". ואידך זיל גמור.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא תשובה לשאלה למה אני לומד מחשבת ישראל

  1. מאת אבא‏:

    לדידי, כל לימוד אינו טעון הצדקה, ומחשבת ישראל לא כל שכן.
    אך משנדרשת לכך – יפה ענית.

  2. מאת איתן‏:

    גם אני לא ממש חווה את השאלה כבעייתית עבורי, אך ודאי שזו לא סיבה לא לדון בה.
    ואולי אפשר להוסיף עוד פן לנושא, חשוב עבורי: נראה לי שהתנועה בין המוקדים היהודיים והמדעיים שתיארת עוזרת לפעמים, אצל טיפוסים מסוימים, כדי להשתחרר מכובד הראש הייחודי של כל אחד מהם ולאפשר התיחסות משועשעת שמוסיפה הרבה לנושא. ודבריך כאן הם ראיה ניצחת לפוטנציאל הזה.

  3. מאת נדב‏:

    יפה מאד אריאל, בחן רב כתבת.
    רעיון 'החייאת הטקסט' (בניגוד ל'מות המחבר' הפוסט מודרני) עליו עמדת,
    הובע יפה באחרונה בידי דרור בונדי, שביצע ברוח זו החייאה תרבותית מרשימה בא"י השל.
    מכל מקום, נקודה זו של המפגש עם הטקסט מעוררת אצלי הזדהות רבה.
    בלימוד האקדמי, כשהוא מבורר מסִיגיו ומשפעת (בחיריק או קמץ, החלט אתה) הסתייגויותיו,
    יש את הפוטנציאל להרחיב את המפגש הזה.

  4. מאת שלמה‏:

    נהדר.

סגור לתגובות.