אלוהים – בין התנ"ך לרמב"ם

להלן קטע מטיוטת ספר לימוד על שמונה פרקים לרמב"ם, שעפרה ליבוביץ-גולדברג ואני כותבים במכון הרטמן. הספר מיועד למגמות מחשבת ישראל בכיתה י"א במערכת החינוך הממלכתית.

אלוהים – בין התנ"ך לרמב"ם

הדרך המרכזית לתאר את אלוהים בתנ"ך היא באמצעות דימויים אנושיים, הן מתחום הגוף והן מתחום הרגש.

כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית אנו קוראים שהאל מדבר – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (א', 3); רואה – "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (א', 4); מפסל אדם מעפר – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (ב', 7); נוטע גן מלא עצים – " וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (ב', 8); מתהלך באופן שמשמיע קול – "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג', 8 ) ועוד. כל אלה הן פעולות שיש צורך בגוף כדי לבצען. אך מלבד זאת, התנ"ך מכיל תיאורים מפורשים של ראיית גופו של אלוהים: משה ואהרן ונכבדי העם ראו אותו במעמד הר סיני – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, 10); הנביא ישעיהו ראה אותו יושב על כסא: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו', 1); הנביא עמוס מספר: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט', 1)", ועוד. מכל הדוגמאות האלה עולה שלפי השקפת התנ"ך, לאלוהים יש גוף, הדומה לגוף של בני אדם, וניתן לראות אותו ולשמוע אותו.

בנוסף לתיאורים הגופניים, התנ"ך מתאר את אלוהים כבעל רגשות. אלוהים אוהב את האבות ומשום כך בוחר בעם ישראל – "כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (דברים ד', 37); שונא את העבודה הזרה של הכנענים – "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים י"ב, 31); מצטער ומתחרט על בריאת האדם – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו', 6). אלוהים הוא מצד אחד "רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות ל"ד, 6), אך באותו פרק כתוב שהוא "אֵל קַנָּא" (פס' 14). לסיכום, אלוהים מתואר בתנ"ך במונחים אנושיים לא רק מבחינת היותו בעל גוף, אלא גם בכך שהוא מונע על ידי רגשות עשירים ומורכבים.

הרמב"ם התנגד באופן נחרץ לדימויים האנושיים של האל, הן הגופניים והן הרגשיים. לפי תפיסתו, המושפעת מאוד מגישתו של אריסטו, האל נבדל מהעולם באופן מוחלט, והוא מושלם ובלתי משתנה. האל אינו "מישהו" אלא "משהו", והוא משהו שלא ניתן לתאר אותו כלל, שכן השפה האנושית מבוססת על ההתנסות האנושית בעולם, ומשום כך כל תיאור של האל בשפה האנושית מניח קרבה מסוימת בין האל לעולם; אך קרבה כזו אינה קיימת. האל הנצחי אינו יכול להיות חומרי, שכן כל חומר סופו להתכלות, והוא אינו יכול להיות מושפע מתהליכים רגשיים כאילו היה אדם. לפיכך אחת ממטרותיו המרכזיות של הרמב"ם הייתה לחולל שינוי דרמטי בתפיסת האל ביהדות, מאמונה באל אנושי, בעל גוף ורגשות, לאמונה באל מופשט ונבדל.

הרמב"ם היה מודע היטב לסתירה בין תפיסת האל שלו לבין תיאורי האל בתנ"ך. מכיוון שסבר שתפיסת האל שלו נכונה באופן מדעי ומוחלט, ועם זאת האמין שדברי התנ"ך אף הם אמיתיים ונכונים, הוא פירש מחדש את תיאורי האל בתנ"ך באופן שיעלה בקנה אחד עם האמת על אלוהים, לפי תפיסתו. טענתו המרכזית של הרמב"ם בהקשר זה היא שהדימויים האנושיים של האל בתנ"ך אינם אלא מטפורות, שנועדו לקרב את תפיסת האל להבנתו של האדם הפשוט. למשל, כדי שהאדם יאמין בחשיבותו ובעצמתו של אלוהים נאמר עליו שהוא "גדול", אך אין הכוונה שהוא גדול כפי שעצם חומרי גדול, ואף לא כפי שאומרים על אדם חכם ומוסרי שהוא "אדם גדול". לדעת הרמב"ם, בין המילה "גדול" במשפט "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל" (בראשית כ"א, 8 ) ובין המילה "גדול" במשפט "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו ל"ב, 18) יש "שיתוף השם", כלומר: התנ"ך אמנם משתמש באותו שם תואר לאפיון המשתה ולאפיון אלוהים, אך באמת אין ביניהם כל דמיון: גדולתו של המשתה מתבטאת בריבוי המאכלים והמשקאות שהוגשו בו או במספר הרב של המשתתפים בו, ואילו גדולתו של אלוהים היא דבר אחר לחלוטין, שלא ניתן להבינו ואין כל קשר בינה לבין מה שאנו מכירים כגדולה. גדולתו של אלוהים שונה לא רק מגדולה של משתה, אלא גם מגדולה של אדם חכם ומוסרי שנהוג לכנות "אדם גדול", ומכל דבר המוכר לנו בעולם – לא בכך שאלוהים גדול יותר מדברים אחרים, אלא בעצם השאלה מה פירוש המונח "גדול". בהתאם לכך, בכל מקום שמסופר בו על ראיית האל פירש הרמב"ם כי אין מדובר בראייה ויזואלית אלא בהבנה שכלית, שהרי את האל המופשט לא ניתן לראות כלל.

הרמב"ם קבע את האמונה באל המופשט כאחד מעיקרי היהדות שחובה להאמין בהם, והוא פסק שמי שמאמין שהאל הוא בעל גוף נחשב כופר. האמונה שלאלוהים אין גוף, ושאת התיאורים הגופניים שבתנ"ך אין להבין באופן מילולי אלא כמשל, נתקלה תחילה בהתנגדות עזה, אך בהמשך זכתה להסכמה רחבה. מנגד, אמונתו של הרמב"ם שהאל נבדל מהמציאות באופן מוחלט, ושלא ניתן לייחס לו רגשות ולא ליצור קשר עמו, לא הפכה לנחלת הכלל.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא אלוהים – בין התנ"ך לרמב"ם

  1. מאת אריאל‏:

    נטע העירה לי שהדיון על "גדול" וכו' ארוך מדי וחוזר על עצמו. תודה, ואשמח לכל הערה.

  2. מאת נחום‏:

    מעולה מעולה מעולה.
    מאוד מאוד נהניתי, בעיקר מההפשטה של רעיונות מרוכבים בצורה שאינה מרדדת את הרעיון. השפה קולחת, הטקסט היה מעניין (גם לי, שמכיר את החומרים עד לעייפה), הניסוח מכבד ולא נוטה לאף 'צד' (הדתי והמדעי). פשוט הכי טוב שאפשר לעשות את זה.
    כל הכבוד, זה יהיה ספר אדיר, אני בטוח. ושמחתי לשמוע שאתה עמל על ספר לימוד! שאפו.

  3. מאת حمد‏:

    عنى هذا ان موسى بن ميمون عطل الصفات الواردة فى التناخ ولم يعترف بها ارجو التوضيح

סגור לתגובות.