ציונות שוויונית: מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים
חיים גנז. הוצאת מולד, 259 עמ', 64 שקלים
"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם… ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המשפט הידוע הזה ממגילת העצמאות הוא מסקנתן של כל הסיבות שנמנו באריכות לפניו: מ"בארץ ישראל קם העם היהודי" וספר הספרים, הגלות הממושכת והגעגועים שלא חדלו, דרך ההתעוררות הציונית, השואה ש"הוכיחה מחדש בעליל" את הצורך במדינה יהודית, וכלה בהחלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ, שהעניקה לכל אלה הכרה רשמית.
מדינת ישראל קמה על שטחים נרחבים יותר מאלה שהוקצו לה בתכנית החלוקה. תשע-עשרה שנים אחר כך הרחיבה שוב את גבולותיה. על מה שמוצג כאן בביטחון רב כל כך, קמו לא מעט מערערים. פרופ' חיים גנז, בספרו החדש "ציונות שוויונית", מבקש לשוב ולשאול: האם באמת "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"? ומדוע דווקא בארץ ישראל, שעם אחר יושב בה ושואף להקים בה מדינה?
גנז הוא פילוסוף פוליטי, העוסק בסוגיות של לאומיות וצדק. הספר "ציונות שוויונית", שנכתב במקור באנגלית ותורגם על ידי המחבר, הוא חלק ממפעל רחב יותר של דיון פילוסופי שמקדיש גנז לציונות, למדינת ישראל ולסכסוך הישראלי-ערבי. זהו ספר הביכורים של הוצאת "מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה", מכון שהוקם לאחרונה כדי להעשיר את השיח הציבורי במחקרים ומאמרים התומכים בעמדותיו של השמאל הציוני.
שאלותיו של גנז אינן היסטוריות אלא מוסריות: האם הציונות היא השקפה ראויה, לא מנקודת המבט של האינטרס היהודי אלא מנקודת המבט של הצדק? האם ההתנגדות הערבית מוצדקת, לא לפי מידת התועלת שיש בה עבור הערבים אלא לפי עקרונות המוסר? האם ייתכן ששני הצדדים צודקים, לא משום שאין ביכולתנו להכריע והכל שאלה של נרטיבים, אלא משום שמבחינה פילוסופית יש לפחות מידה מסוימת של צדק בטענות שני הצדדים?
גנז עורך דיון פילוסופי שיטתי בשאלות היסוד של הציונות, במטרה לברר איזו עמדה מוסרית ראוי היה לנקוט בראשית ימי הציונות ובהקמת המדינה, ומתוך כך אילו עמדות מוסריות ראוי לנקוט כיום. העבר וההווה משליכים זה על זה: אם הרעיון הציוני לא היה לגיטימי מתחילתו, ממילא איננו לגיטימי גם כעת. אך אם הרעיון אמנם היה מוצדק בראשיתו, יש לבדוק האם הוא גם הוגשם באופן צודק. התנהגות בלתי-מוסרית של המדינה הציונית עלולה להאיר בדיעבד את הרעיון הציוני עצמו כבלתי-מוסרי.
החיבור שלפנינו כולל משהו נדיר ביותר בשיח הפוליטי: טענות. גנז פורש את משנתו באופן אנליטי, דבר דבור על אופניו. הוא מציג הנחות, דיון ומסקנות, מתמודד עם שאלות וקושיות, מערער על הנחות מקובלות ומציע חלופות מקוריות. גם אם לא נקבל אף אחת מהעמדות שגנז מציע, טוב יהיה אם נאמץ את הרעיון החתרני הזה: במקום האשמות ונבואות זעם, יואילו המשתתפים בוויכוחים פוליטיים להציג טיעונים ולנמק אותם, לנסות לשכנע את המתנגדים, ואולי, לעתים רחוקות, אפילו להשתכנע מדברי אחרים ולשנות את דעתם.
חמשת פרקי הספר עוסקים לסרוגין בשתי שאלות עיקריות שאפשר לנסח כך: של מי המדינה הזאת – כלומר האם, מדוע ואיך זכאים היהודים להגדרה עצמית; ושל מי הארץ הזאת – האם, מדוע ואיך ההגדרה העצמית הזו צריכה להתממש דווקא במרחב שבין הירדן לים.
גנז טוען שהיהודים, כמו כל בני האדם, זכאים להגדרה עצמית לאומית. השתייכות לקבוצה לאומית היא חלק מהותי בחייו של היחיד, וליחיד יש אינטרס בשגשוגה של התרבות שלו לאורך דורות. ישנם אמנם ליברליים קיצוניים, המתנגדים לכל סוג של לאומיות. להם משיב גנז: גם אם לא תרצו בכך, העובדה היא שהלאומיות היא מרכיב חשוב בזהותם של רוב האנשים בעולם. התעלמות מהמרכיב הזה אינה צעד ליברלי.
בתשובה הזו יש כמדומני ביקורת מרומזת על השמאל הישראלי. לדעתי, אחת מהסיבות לחוסר הפופולריות של השמאל היא הבוז שהוא מפגין כלפי הצורך בהשתייכות לאומית, ודווקא כלפי זו היהודית. גנז סבור שהתייחסות מוסרית לסכסוך חייבת להתחשב בלאומיות, ושאין בה כשלעצמה כל גנאי.
מכאן ממשיך גנז ושואל: גם אם יש ליהודים זכות להגדרה עצמית, מדוע ראוי לממש אותה דווקא בארץ ישראל? ראשית, הזיקה לארץ היא חלק מהותי מההשתייכות הלאומית: "הנתק הפיזי של חברי קבוצה לאומית מן הטריטוריות המכוננות שלהם אינו שונה מן הנתק הפיזי של בני אדם מאנשים הקרובים אליהם".
הבעיה היא שהיהודים ביקשו לממש את זכותם להגדרה עצמית בטריטוריה שהיו אמנם קשורים אליה בנפשם, אך מרוחקים ממנה בגופם. בארץ ישבו הפלסטינים, וגם הם ראו אותה בצדק כמולדתם ההיסטורית. גנז מדגיש שהשאלה איננה "מי היה פה קודם": הזכות ההיסטורית נובעת ממקומה של הארץ בהיסטוריה של העם, ולא ממקומו של העם בהיסטוריה של הארץ. ארצות נכבשות בדרך כלל באלימות, ואין שום דבר מוסרי בחזקה היסטורית עליהן. לעומת זאת, יש תוקף מוסרי לרצונם של יחידים להתגורר בארץ המכוננת את זהותם.
לכן, מבחינה מוסרית, גם היהודים וגם הפלסטינים זכאים לריבונות בארץ ישראל, אך לא על ארץ ישראל: הארץ אינה "שייכת" לאף אחד מהעמים, אך לשניהם יש זכות להתיישב בה. בעולם אידיאלי, שיש בו חלוקה צודקת של הטריטוריות בין האומות, לא הייתה בכך בעיה. אבל בעולם האמיתי, מימוש זכותו של האחד באה בדרך כלל על חשבון האחר, שנקלע לעניין במקרה, ולא על חשבון הכלל. הפלסטינים יכולים לטעון: כל עוד אין בעולם מנגנון צודק של חלוקת טריטוריות, אי אפשר לתבוע דווקא מאתנו לוותר על חלקים מארצנו כדי שהיהודים יוכלו לממש את זכותם.
הטענה האפשרית הזו עושה את ההתנגדות הפלסטינית למובנת, אך עדיין לא למוצדקת. גנז טוען שליהודים הייתה רשות, או לפחות הצדקה בדיעבד, לפלוש בכוח דווקא לארץ ישראל. ההצדקה הזו נובעת מכך שלנוכח הרדיפות, שהגיעו לשיאן בשואה, לא הייתה ליהודים באותה עת כל אפשרות ממשית אחרת. היהודים משולים לחולה אנוש, שפרץ לבית המרקחת באישון ליל כדי להשיג את התרופה שתציל את חייו. אנו מצפים שבעל בית המרקחת לא יהרוג את הפורץ; אך אנו גם מצפים שהציבור יפצה אותו. במקרה שלנו, החולה – מטעמים מוצדקים כשלעצמם – נטל לעצמו חלק מבית המרקחת שלא על מנת להחזיר, והבעלים לא זכה לכל פיצוי.
מה שעולה מהתיאור הזה של תולדות הסכסוך הוא שאין כאן מאבק בין נרטיבים שאי אפשר להכריע ביניהם. השאלה היכן בדיוק דרכה כף רגלו של דוד המלך והיכן צעד מוחמד אינה זקוקה להכרעה; העובדה היא שישנם שני עמים, הזכאים להגדרה עצמית ככל עם ועם, ושניהם קשורים לארץ הזאת בקשר היסטורי שהוא חלק מהותי מזהותם של בני העמים הללו. לכן לדעת גנז, חלוקת הארץ בין שני העמים היא לא רק כורח המציאות הפוליטית, או פשרה בין שתי דרישות חסרות פשר כשלעצמן – היא הדבר הצודק.
מכאן נגזרות מסקנות מעשיות בנוגע לדרך הראויה לחלוקת הארץ, ליחסים בין היהודים והערבים במדינת ישראל, וליחסים בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית. גנז דן למשל בחוק השבות, שהוא תומך בו עקרונית אך דורש לצמצם אותו מעט, ובזכות השיבה, שהוא מתנגד לה עקרונית אך דורש לממש אותה מעט, ובעוד נושאים מהותיים. אי אפשר לדון כאן בכולם, ואסתפק בהערות אחדות.
כמו רבים בשמאל הישראלי, גנז סבור שהמדינה הפלסטינית צריכה לקום בגבולות 67'. השאלה העולה במקביל מהשמאל הפוסט-ציוני ומהימין המתנחלי היא: מהו היתרון המוסרי של גבולות 67' על פני גבולות 47'? כזכור, לפי גנז היהודים זכאים לריבונות בארץ, ולא על הארץ. לשיטתו, הגבולות היחידים התקפים מבחינה מוסרית הם אלה שנקבעו בהחלטת החלוקה, ושהספיקו כדי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הגם שמלחמת העצמאות נכפתה על ישראל, כיבוש השטחים הנוספים וגירוש יושביהם אינם ניתנים להצדקה.
כאן לדעתי גנז נקלע לטיעון מפולפל, שקשה להשתכנע בו: הוא טוען שנסיגה לגבולות 67' היא מעשה מוסרי משום שאלה הם הגבולות היחידים שיש סיכוי להגיע להסכמה עליהם, ובכך לפתור את הסכסוך; ופתרון הסכסוך הוא עצמו מעשה מוסרי, שכן הוא ימנע שפיכות דמים. לטעמי זהו טיעון מעגלי, החושף את חולשתה של ההתנגדות המוסרית להתנחלויות. אפשר לטעון בצדק, שהחלה סלקטיבית של הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון – הקמת יישובים יהודיים ללא הענקת זכויות אזרח לתושבים הערבים – היא עוול. אבל העוול אינו טמון בהתנחלויות עצמן, אלא בשליטה הצבאית בשטחים. אדרבה, ההתנחלויות רובן ככולן לא הוקמו על חורבותיהם של בתי הערבים, וזאת בניגוד למיטב ערי ישראל (בהערת שוליים מוסיף גנז שדווקא גבולות 67', ולא גבולות 47', משקפים את צרכיה הקיומיים האמיתיים של ישראל. להבנתי, הנימוק הזה אינו נובע מהטיעונים שבגוף הספר אלא במידה רבה מנוגד להם).
הוויתור על יהודה ושומרון עשוי להיות אמצעי הכרחי לקידום מטרה נעלה, אך לא השתכנעתי שהוא מעשה מוסרי כשלעצמו, ודאי לא יותר מוויתור על מה שכבשה ישראל במלחמת העצמאות. בנוסף, גנז שולל את זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם, במקרה שהבתים מיושבים באזרחים ישראליים. אך הוא מתעלם לחלוטין מהפגיעה בזכויות האדם והאזרח הכרוכה בעקירת המוני אזרחים ישראליים מבתיהם שביהודה ושומרון. שוב: ייתכן שהפגיעה מוצדקת בהתחשב במטרה שהיא משרתת, אך אין בכך כדי לבטל אותה מלכתחילה. כן מתעלם גנז מהזיקה ההיסטורית העמוקה של העם היהודי ליהודה ושומרון, והוא נמנע מדיון בסוגיית ירושלים.
בעיה מהותית יותר קשורה בשתי הדרישות שגנז מציב בדיון הפותח, על מנת שלאומיות אתנו-תרבותית תהיה לגיטימית: "ראשית עליה להתייחס באופן שווה לתביעות מקבילות של קבוצות לאומיות אחרות; שנית עליה להיות מבוססת על אינטרסים של הפרטים החברים בקבוצה, שקודמים לה מבחינה ערכית". הקריטריון הראשון נוגע ליחסי החוץ והשני ליחסי הפנים, והספר קורא לקבוצה הלאומית היהודית לממש את שניהם במלואם.
אולם האם הפלסטינים מממשים את הקריטריונים האלה? מבחינת היחס לקבוצה הלאומית האחרת – הפלסטינים כידוע התנגדו באלימות לחלוקת הארץ, ומלבד הנזק שהסבו לעצמם, אין צריך לומר שזו אינה התייחסות "באופן שווה לתביעות מקבילות". גם כיום מסרבים הפלסטינים להכיר בזכותם של היהודים לריבונות בארץ. אם נאמר שהפלסטינים אינם מחויבים להכיר בכך, כל עוד ישראל אינה מתנהלת באופן דמוקרטי (גנז עצמו טען כך במאמר דעה בעיתון זה) – לא ברור מדוע נדרשת ישראל להכיר בזכות המקבילה של הקבוצה הלאומית הפלסטינית, שגם מבחינת התנהלותה הפנימית קשה לומר שהיא "מבוססת על קדימות ערכית של היחיד".
גנז תומך בלאומיות הפלסטינית, אף שאינה מקיימת את התנאים הנדרשים לשיטתו. הוא מבקש לנסח גרסה צודקת וליברלית יותר של הציונות, רחוקה אמנם ממימוש, על מנת לקדם את הפיכתה לכזו בפועל; אך לשם כך הוא מצייר לעתים גרסה צודקת וליברלית יותר של הפלסטינים, הנראית דמיונית ממש.
ספרו של חיים גנז "ציונות שוויונית" קורא לתיקון מוסרי עמוק במדינת ישראל, לא מתוך ניכור וייאוש אלא מתוך אמפתיה ותקווה, אולי אפילו "מתוך ביטחון בצור ישראל". סגנונו הבהיר והמנומק מאפשר לו להגן בתוקף על הרעיון הציוני, ובד בבד לבקר בחריפות את המימוש הנוכחי שלו. דומה שגם המתנגדים למסקנותיו יסכימו שזוהי תרומה רבת ערך לדיון הפוליטי העכשווי ולהגות הציונית לתולדותיה.
יפה מאד אריאל.
אולי כדאי לדייק מעט במטאפורה של החולה ובית המרקחת, שהרי ה'חולה' (עם ישראל) לא סתם 'פרץ' לחלק אחר של בית המרקחת; בנוסף לסכנת החיים שהיה מצוי בה ממילא עם ישראל, קם עליו מישהו ב'חלק האחר' של בית המרקחת (יעני: צבאות ערב), בכדי לכלותו (קרי: מלחמת העצמאות). אם מישהו צריך לפצות מישהו, זה החוליגן שבא להתקיף את החולה. מה שנקרא: סליחה שניצחנו.