הנאום האחרון של משה
מיכה גודמן. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 382 עמודים, 64 שקלים
ספר דברים, החומש האחרון של התורה, מוקדש ברובו לשני נאומים, שלפי המסופר נשא משה באוזני בני ישראל סמוך למותו, בעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שהעם נכנס — בלעדיו — לארץ המובטחת. הנאומים הללו מתארים פרקים בקורותיו של העם מיציאתו ממצרים ועד "היום". במרכזם מופיעה חוקה, שהעם נדרש לציית לה כשיישב לבטח בארצו. החוקים שזורים בדברי אמונה ומוסר, הבטחות ואיומים, והעם מחויב בהם מתוקף הברית בינו לבין הקדוש ברוך הוא, שכפי שנוכחו בני ישראל לדעת, "הוא האלוהים ואין עוד מלבדו" (דברים ד, לה).
הדברים אשר דיבר משה זוכים לעיון נרחב בספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה". גודמן הוא ראש מדרשת עין פרת, ומחברם של שני רבי מכר קודמים: "סודותיו של מורה הנבוכים" על הגותו של הרמב"ם, ו"חלומו של הכוזרי" המוקדש לרבי יהודה הלוי (גילוי נאות: הוא היה אחד המורים האהובים עלי בתיכון, ולאחרונה שימש יועץ מדעי לספר לימוד שהשתתפתי בכתיבתו).
בניגוד לפרופ' אליעזר שקולניק מהסרט "הערת שוליים", גודמן הוא מורה, לא פילולוג. הקריאה שלו בספר דברים היא פילוסופית ולא היסטורית. משה של גודמן הוא מנהיג, תיאולוג ופילוסוף פוליטי, המעמיק להבין את הסכנות והאתגרים שבני ישראל ניצבים לפניהם ערב כניסתם לארץ, ונוקט אמצעים רטוריים וחינוכיים מתוחכמים כדי להקדים רפואה למכה.
בני ישראל הם עבדים נמלטים. המפגש הראשון והאחרון שלהם עם פוליטיקה ממוסדת התרחש במצרים, שבה היו בתחתית הפירמידה החברתית. כעת, לאחר שנות הנדודים במדבר, הגלגל עומד להסתובב: בארץ ישראל הם יהיו לראשונה בעלי הבית, הריבון. כיצד ישרדו הישראלים את הטרנספורמציה הזאת? האם יידעו להשתמש בתבונה בכוח שיהיה פתאום בידיהם? מהן הסכנות הטמונות במעבר מעם חלש ונרדף לעם חזק היושב לבטח בארצו?
השאלות הללו, אומר גודמן, דומות מאוד לדילמת הכוח של התנועה הציונית בראשיתה ושל החברה הישראלית היום. היו שחשבו — ואולי חושבים עדיין — שמוטב ליהודים להישאר ללא כוח, ובלבד שלא יושחתו על ידי הכוח. לדעת גודמן, זו אינה הבחירה של ספר דברים. משה אינו מטיף נגד כוח והצלחה, אלא מנסה לחסן את החזקים והמצליחים מן היהירות והאטימות, המתלוות לכוח באופן כמעט אוטומטי.
חוקים חיוניים
לסכנת הכוח מצטרפים עוד שני שינויים דרמטיים, שמשה נדרש להכין את בני ישראל לקראתם. האחד הוא היעלמותו הצפויה של משה עצמו, שהיה עד כה המתווך הבלעדי בין העם לבין אלוהיו. האתגר האחרון הוא סכנת ההיחשפות לעבודה זרה לאחר שנים של בידוד תרבותי. אחד האמצעים המרכזיים שמשה נוקט הוא עיצוב הזיכרון. ספר דברים, המכונה במסורת היהודית גם "משנה תורה", כולל חוקים וסיפורים שרבים מהם מופיעים בגרסה שונה בחומשים האחרים שבתורה. בעיני גודמן, ההתחקות אחר ההבדלים הללו מאפשרת להראות כיצד ביקש משה לעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל.כך, למשל, לנוכח סכנת הגאווה הטמונה בכוח מזכיר משה את שנות התלות במדבר, שבהן התקיימו בני ישראל כנזקקים בחסדו של האל. אם העם עלול לחוש בעלות מוחלטת על הארץ, הרי ספר דברים מזכיר לו שהוא בעצם עולה חדש: שלא כמו מגילת העצמאות, המכריזה ש"בארץ ישראל קם העם היהודי", ספר דברים מדגיש שכינון העם, עיצוב דמותו הרוחנית ויצירת נכסי התרבות שלו — אינם תוצרת הארץ. תחושת הגֵרות המתמדת נושאת גם חובה מוסרית להעניק לזרים הגרים בתוכנו את ההגנה שהשתוקקנו לה כשהיינו זרים בארץ אחרת.
התפישה הדתית של ספר דברים, לפי גודמן, היא שילוב פרדוקסלי בין שני רכיבים. מצד אחד הוא קורא לריכוז הפולחן, דהיינו דורש שעבודת הקורבנות תיעשה אך ורק במקום אחד. זו לכאורה הכרזה על מעמדו הדתי המרכזי של המקדש. מצד אחר, לעומת ספר ויקרא, ספר דברים ממעט מאוד לעסוק בקורבנות. גודמן מסביר שמשה אינו מבקש לבטל את הקורבנות, אלא "להבחין בין חוקים חיוניים לעם הנכנס לארצו לבין חוקים שאינם כאלה".
הורדת הקורבנות ממעמדם קשורה לכך שספר דברים גורס שהאל כלל אינו מצוי במקדש – שכן הוא מכנה את המקדש "המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם", ומכאן משתמע, לדבריו, שרק שמו של האל שוכן במקדש אך לא האל עצמו. גודמן מרחיק לכת ואומר שאי אפשר לראות את האל או לייצג אותו ויזואלית, שכן בספר דברים – בדיוק כמו בהגותו של הרמב"ם, שגודמן הקדיש לה את ספרו הראשון — "אלוהים איננו בעל גוף ואין לו דמות הגוף". המהלך הפרשני של הפשטת האל ודחיקת מעמד הקורבנות מושלם בטענה שהפעולה הדתית האולטימטיבית, לפי ספר דברים, היא "ההתנהגות המוסרית והרגישות החברתית", ומשה והנביאים האחרים "מאחדים את הדת עם המוסר".
הניתוח התיאולוגי הזה מצביע על ריבוי הפנים של הספר שלפנינו. מצד אחד המחבר עורך כאן דיון ביקורתי־אקדמי, המסתמך בגלוי על ממצאיהם של חוקרי המקרא לדורותיהם. מצד אחר הוא מרחיב את גבולות הפרשנות המסורתית והאורתודוקסית, אך נזהר שלא לחרוג מהם. הדבר מתבטא במאמץ לפשר בין ספר דברים לבין כתובים אחרים בתורה, אף על פי שיש ביניהם מתחים וסתירות, וכן בהסתמכות על הוגים דתיים (כמו ר' יצחק אברבנאל והרב קוק) כדי להשיג לגיטימציה לחיבור כולו. ומצד שלישי, גודמן הוא מחנך והוגה עצמאי, המציע לקוראים תפישה דתית ופוליטית הרלוונטית להם כיום.
אל דינמי
שלושת הז'אנרים האלה – עיון אקדמי, פרשנות אורתודוקסית והגות מקורית – מעורבבים זה בזה לבלי הפרד. עמדתו הפרשנית המוצהרת של גודמן משחררת אותו ממחויבות לכללי הדיון של כל אחד מהז'אנרים. נדגים זאת מנקודת המבט של חקר המקרא: המחבר משתמש בממצאי המחקר, אך הוא עושה בהם שימוש חופשי, לעתים בניגוד מובהק להקשרם המקורי. למשל, ספר דברים מכריז שיש להעלות קורבנות לאלוהי ישראל רק "במקום אשר יבחר". את כל שאר המקדשים הוא מגדיר כעבודה זרה, ומצַווה להחריבם. זו הכרזה מהפכנית, שלפי ההשערה הרווחת במחקר, שימשה להצדקת רפורמה דתית כוללת שהתחוללה בארץ במאה השביעית לפני הספירה — עמוק בתוך תקופת המלוכה ובית המקדש הראשון, ומאות שנים אחרי הכניסה לארץ. בשם ספר דברים החריב יאשיהו מלך יהודה לא את מקדשיהם של אלים אחרים בממלכות זרות אלא את מקדשי אלוהיו בתוך ממלכתו שלו. ליתר דיוק, הוא עשה זאת בשם "ספר התורה" — כך ספר דברים מכנה את עצמו; שכן בתודעתו העצמית, ספר דברים אינו המשך של ספרים אחרים אלא ספר התורה האחד והיחיד.
כשגודמן מדבר על ריכוז הפולחן, אך מתעקש לקרוא את ספר דברים כאילו נכתב בערבות מואב, לפני שבני ישראל נכנסו לארץ, וכאילו הוא פירוש לחומשים הקודמים — לא ברור מה כל כך מהפכני בדרישה היפותטית להחריב מקדשים שעדיין אינם קיימים, ולא ברור כיצד משה של ספר דברים מעז לחלוק על כתובים אחרים בתורה. כך נעשים הממצאים המחקריים חסרי מובן כשהם מוכנסים אל תוך מסגרת הדיון האורתודוקסית.
דוגמה לערבוב שבין מחקר להגות עצמאית נמצאת בניתוח התיאולוגי שראינו קודם. התפישה המופשטת של האל והעדפת המוסר על פני הפולחן הן תפישות דתיות עמוקות וחשובות, שיש בהן כדי להעשיר את התרבות היהודית והישראלית. אך למיטב הבנתי, הן אינן התפישות של ספר דברים. למשל, הספר מצווה את בני ישראל לבקר במקדש באופן קבוע ולראות "את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר" (טז, טז) – לאל יש פנים, אפשר לראות אותן, והמקום לעשות זאת הוא המקדש.
האל הזה הוא אישיות דינמית: אוהבת, קנאית ולעתים אלימה. כשם שהוא דורש לסייע לעני ולגר, כך הוא מכריז מלחמת חורמה בכנענים ובפולחנם. דרישתו העיקרית של אלוהים בספר דברים היא נאמנות, ואהבתו עזה כמוות. גודמן מקדיש דיון חשוב להתמודדות עם "המבוכה המוסרית", ובניסוח קולע אופייני הוא אומר: "הספר המוסרי ביותר בתורה הוא גם הספר האלים ביותר בתורה". אך הוא אינו עומד על כך שאנושיותו של אלוהים — ולא היותו טרנסצנדנטי ומופשט — היא המקור למוסריות שלו ולאלימות שלו גם יחד. דומה שהשאיפה לנסח רעיונות המתקבלים על לבו של הישראלי המודרני גוברת על הניסיון להבין את ספר דברים לאשורו.
למי שמבקש הגות בלבד, פרשנות אורתודוקסית בלבד או מחקר אקדמי בלבד — הערבוב בין השלושה בספר "הנאום האחרון של משה" הוא בעיה. אבל לרוב הקוראים, הערבוב הזה מביא עמו ברכה גדולה. גודמן מציע עיון פילוסופי בטקסט מקראי בחיבור סוחף ומרתק, הפונה לקהל הרחב. הוא מראה את החיוניות המופלאה של המקרא בכל דור ודור, ומגלה את הפוטנציאל הגדול הטמון בהחזרת המקרא אל השיח הציבורי, התיאולוגי והפוליטי. השמעת קול מוסרי והומניסטי, דווקא בשם המקרא, היא בימינו מעשה שאין ערוך לחשיבותו. קודם עמדתי על מחירה של הסינתזה בין הקריאה הדתית של התורה לבין הקריאה החילונית שלה, אך אין להתעלם מהתועלת שבה: היא מאפשרת ליצור שפה משותפת בין הקהילות השונות של לומדי המקרא, וזה כשלעצמו הישג בלתי מבוטל.
גודמן עומד לפני ספר דברים כפי שהוא מדמיין את משה עומד לפני החומשים האחרים: ביראת כבוד ותחושת מחויבות לצד עמדה עצמאית, ביקורתית ויצירתית, ובדאגה עמוקה לעתידו של עם ישראל בארצו. "הנאום האחרון של משה" הוא ניסיון להפוך את התורה האלוהית לאנושית, במטרה להגן על החברה הישראלית מפני שכרון הכוח, תחושת הבעלות על הארץ והפיתוי האלילי המתמיד, או במלים אחרות: ללמד אותנו כיצד יכולה התורה להציל אותנו מעצמנו.
נהדר! ניתוח קולע ומרתק של יתרונות הגישה ומכשלותיה. אלא שמעבר לאיזון הראוי בכתיבת ביקורת ספרים, נראה לי שרמזת לכיוון אלטרנטיבה אחרת ומסקרנת, לגבי הקשר בין המוסריות לאנושיות הגופנית דווקא. כאן אתה מציע להשתמש בספר דברים דווקא כדי ללכת מעבר לעולם המוסרי המופשט של המחבר. ואידך – זיל, גמור!
מה אורתודוקסי בספר של מיכה?
או בספר דברים? ספר דברים אינו ספר דוגמות, וגם היהדות, בעיקרה, אינה כזו.
די לשימוש במונחים שאין בינם למציאות דבר מלבד עובדת היווצרם במאה התשעה עשרה לאור השפעה נוצרית בלתי רלבנטית ליהדות (בתוקף היותה דת המבוססת בעיקר על הפרקטיקה).
ואם כבר מילים לועזיות, מה שכן מצוי בספר של מיכה (אותו גם אני מעריך מאד ברמה האישית!), ולא 'אורתודוקסיה', הוא תפיסה פ ר ו ט ס ט נ ט י ת:
1. הצגת השלטון באשר הוא כמשחית, מתוך הנחה סמויה שהטלת מגבלות החוק על האדם כבעצם מיותרות.
2. הצגת המרחב המדיני בכנען כמצויר בידי ספר דברים כ'חילוני', מתוך כך שנוכחות האל מרוכזת במקדש;
3. התפיסה הקפיטליסטית בדבר ה'שוק החופשי' כרעיון המופלא שהאמריקאים גילו (לפחות ה2/3 שאינם מתחת קו העוני…), כנובעת באיזה אופן מהאתוס הליברלי של ספר דברים;
אין ספק שאלו רעיון שהוגים ליברליים מודרניים רבים מחזיקים בהם, במישור של הפילוסופיה והתיאולוגיה הפוליטית. אלא שאלו ממש לא רעיונות שיש להם בסיס מוצק בספר דברים (בסיס מסוים, אולי, אך מוצק ודאי שלא). ובהתאמה:
1. אין חילון בספר דברים במובן הליברלי; משה אינו מחזיק ברעיון הקפיטליסטי האשלייתי לפיו ישנו מישור מדיני-אזרחי שאפשר להפקירו לחסדי כלכלת השוק, והוא אינו חושב שהאדם הוא יצור מופלא שאם רק נשחרר אותו מכבליו, הוא יממש את אופיו המלאכי.
2. המרחב המדיני ממש אינו חילוני בספר דברים; מוטלות עליו (כלומר על האזרחים שבו) מצוות, כלומר חובות. משה היה נבון מספיק בשביל להבין שחירויות אינן מבטיחות דבר, מלבד את מיצויין בידי בעלי הכח.
3. מיכה כותב בספר שש"כוח מאזן כוח". התפיסה הזו היא לא רק מופרכת (דנקנר מאזן את תשובה? פועלים את לאומי? נו באמת), אלא גם מסתכנת בקבלה של 'שכנים' כמו פשיזם ודיקטטורה, שדוגלים באותו עיקרון מפוקפק של ניהול בני אדם באמצעות כוח ש'מנהל את עצמו'. ומעבר למעין התרפסות בפני בעלי הון, זו גם לא תפיסה שכלכלנים קפיטליסטיים באמת מחזיקים בה אחרי מיידוף ושלל כשלי השוק שאנו רואים ברחבי העולם.
וכל זה ראוי להיות מודגש, כשבאים לקרוא את ספרו של מיכה. יש בספר הרבה רעיונות מבריקים, אבל הפרוטסטנטיות, עקרונותיה והשלכותיה אינן בהכרח אחד מהם.