השבוע השתתפתי בהפגנה קטנה, לא מתוקשרת במיוחד, שאני אפילו לא יודע מי בדיוק ארגן. מטרת ההפגנה הייתה התנגדות לדיפרנציאציה בשכר המורים. הארגון לא היה מוצלח במיוחד, המיקום היה נידח, רוב הדוברים לא היו כריזמטיים והסיסמאות היו מרובות, בלתי קליטות ומכילות מילים קשות לצעקה כגון דיפרנציאציה.
על כל פנים, הרעיון שהתנגדנו לו הוא חלק מהרפורמה בהעסקת המורים בחינוך העל-יסודי, שיש לי הכבוד להימנות עמם, רפורמה ששמה משום מה "עוז לתמורה", והיא מתהווה בהדרגה ובעמימות על ידי ארגון המורים בראשות רן ארז. הרעיון המדובר הוא שחלק מתוספת השכר שהמורים עתידים לקבל ביום מן הימים, תגיע רק לחלק מהמורים, על סמך "הצטיינותם". הנחת היסוד של הרעיון הזה – ושל כל הרפורמה – היא שהמורים, כמו כל עובדי המדינה בפרט ובני האדם בכלל, הם נודניקים עצלנים ואנוכיים, ועם זאת רציונאליים לפחות במקצת. לפיכך, הם יעבדו כמו שצריך רק תמורת "תמריצים" הולמים, שיהפכו את העצלות למשתלמת פחות. זו אמנם הנחה תמוהה ביחס לאנשים שעובדים מאוד קשה כבר עשרות שנים בשכר משפיל ובמעמד חברתי הולך ומידרדר; אבל עובדות לחוד ורפורמות לחוד.
מארגני ההפגנה טענו שתי טענות שאני מסכים איתן ועל כן אביא אותן בפניכם וארחיב אותן מעט. אלה הטענות הבסיסיות:
(1) כיצד קובעים מיהו מורה מצטיין? מארגני הרפורמה מדברים על "הישגים", כלומר ציונים. ואילו אנחנו טוענים שמורה שתלמידיו מקבלים ציונים גבוהים בבחינות הבגרות איננו בהכרח מורה טוב, ושיש קריטריונים ראויים יותר מבחינה חינוכית ומוסרים לקבוע מיהו מורה טוב.
(2) צוות חינוכי לא אמור להתנהל באווירה תחרותית. אם השכר יהיה דיפרנציאלי באופן המוצע, המורים יימנעו מלהתייעץ עם עמיתיהם ועם ההנהלה כאשר הם נתקלים בקשיים, ומנגד, כאשר יהיה להם רעיון טוב, מוצלח, פעילות מיוחדת, שיעור מרתק, שיטה חדשה וכן הלאה – הם ישמרו הכל לעצמם ולא יספרו לאיש, כדי שיזכו להיחשב מורים מצטיינים ולקבל תוספת לשכרם.
עוד משהו על הטענה הראשונה: מבחני בגרות, למדנו בקורס סוציולוגיה של החינוך, מטרתם לדרג את כל בוגרי התיכונים בינם לבין עצמם. הרי אם המטרה היא העלאת הציונים, יש דרך קלה יותר להעלות את ציוני הבגרות בכל הארץ, והיא להוריד את רמת הקושי של הבחינות – וכבר עשו זאת בעבר. אבל אין לכך כל משמעות, כי אם הרמה של כולם עולה אז הרמה של אף אחד לא עולה. גם המוסדות להשכלה גבוהה יודעים זאת והם מעלים את דרישותיהם בהתאם. גם השיפור שאפשר להשיג בציוני הבגרות ברשות מקומית ענייה מסוימת לא תוביל לשינוי אמיתי; אפשר להעביר כמה בודדים מצד אחד של הגדר לצד השני, אבל הגדר לא תיעלם. העניים יישארו עניים והעשירים יישארו עשירים. ומה יועילו חכמים ברפורמתם?
ועוד משהו על הטענה השנייה שקשור בכל השאר: כל המורים צריכים לקבל הרבה יותר שכר ממה שהם מקבלים עכשיו, וזה ברור לכל. אבל האנשים שמינו עצמם לגזברי הכסף הציבורי (המכונה משום מה "אוצר", ולכן אנשים מרגישים שהם צריכים לשמור עליו סגור; אבל הכסף הציבורי הרי נועד לכך שהציבור ישתמש בו) רואים עצמם ממונים גם על כל שאר העולם, ובנוסף לביטחון, תרבות, רווחה ובריאות, הם מחשיבים עצמם גם למומחים לחינוך. הם מדמיינים שלכל מורה יש משרד, שבו הוא יכול להכין מערכי שיעור ולבדוק מבחנים ולערוך שיחות טלפון עם הורים ולזמן תלמידים לשיחות אישיות; וזה שהמורים טוענים שהם דווקא עובדים בבית – זה בגלל שאנחנו, כזכור, עצלנים ובכיינים. וחמור מכל, הם רואים את כל העולם כולו כחברה מסחרית אחת גדולה שבה כולנו ספקים ולקוחות, וכשהספקים מתחרים הצרכן מרוויח. זה אמנם לא נכון אפילו לגבי קוטג', אבל עם קצת רצון טוב נוכל כנראה להוריד גם את מחירו של מורה לחמישה שקלים ותשעים.
לדעתי, יש להרחיב מעט לגבי הטענה הראשונה. בבסיס הרעיון שתיגמול מורים בהתאם להישגי התלמידים נמצאת ההנחה שהדבר היחיד שעומד בין תלמידי ישראל ובין חובת האדם בעולמו, קרי – הובלת טבלת ציוני ה-OECD, נמצאת עצלנותם של המורים, שתמוגר סופית אם הם יתוגמלו. מרגע שרפורמה כזו תיכנס לסדר היום והמורים יצאו דחופים לעבד (ולשעבד) את מערכי השיעור שלהם למטרה זו, לאף אחד לא יהיה פנאי או ראש לבוא ולתהות אם, בעצם, המלך הוא עירום: אולי, חברים וחברות, הבעיה היא לא העצלנות של אותם עצלנים (שמשום מה, אף אחד לא רוצה להתחלף איתם) אלא בשיטה עצמה? אולי מבנה מערכת החינוך דפוק? אולי מערך הבגרויות הורס את ההוראה? אולי ריבוי המקצועות, שמביא להתפרשות שאין כדוגמתה באף מערכת חינוכית בעולם, התפרשות שבאה על חשבון העמקה בחומר, היא זו שמפתחת תלמידים בורים ועמי ארצות?
אבל לא, המערכת, כמערכת, תעדיף לשמר את המבנה הקיים ולתלות את האשמה במורים. כמה נוח. דווקא מהסתדרות המורים, שאמורה להיות הצד "שלי" בסיפור, ציפיתי לטיפה יותר הערכה לאינטיליגנציה ולעבודה של המורים בישראל.
דווקא אצלנו זה קיבל סיקור… דיבר מורה נחמד בשם עדו שקבל על התכנית והעלה את אותן טענות בדיוק.
דברי טעם אתה כותב כתמיד.
"עוז לתמורה" הוא ציטוט מתוך מאמר מפורסם שכתב יצחק בן אהרון ב 1963, וכותרתו הייתה "עוז לתמורה בטרם פורענות". זה מהתקופה שאנשים התיחסו ברצינות לעצמם. התמורה שנדרשה אז היתה איחוד של מפלגות מפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה. שלימים התאחדו ויצרו את מפלגת העבודה.
אגב, זה אותו יצחק בן אהרון שעם התפרסם מדגם הטלויזיה ב 1977 הטיל ספק בנכונות המדגם שצפה את עליתו של מנחם בגין, ואף אמר "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה."
אני לא יודע של מי הרעיון להשתמש ב"עוז לתמורה" הזה, וכמה הוא ידע או לא ידע. את המסקנות והאסוציאציות תשלים לבד.
אריאל, דווקא הפעם אני לא מסכימה עם שום דבר ממה שכתבת, למעט העבודה שהמורים מקבלים מעט מדי, שזה ידוע וברור לכל.
אגיב לטענותיך:
(1) אני לא יודעת איפה אתה חי, אבל פגשתי לא מעט מורים שהם דווקא כן נודניקים, עצלנים ואנוכיים. המורים האלה עושים את המינימום שבמינימום שהם חייבים (קרי: להופיע לשיעור), מתנדפים ברגע שנגמר השיעור האחרון שלהם, לא נותנים (או בודקים) שיעורי בית, ונותנים שאלות אמריקאיות בבחינה כדי שבדיקת המבחנים תיקח כמה שפחות זמן. מורה משקיען שמקריב את ימים ולילותיו יקבל בדיוק כמו עמיתו העצלן, ולכן חוץ מאכפתיות ואידאולוגיה אין שום תמריץ לעשות מעבר למה שצריך.
(2) אמנם מורה שתלמידיו מקבלים ציונים גבוהים בבחינות הבגרות איננו בהכרח מורה טוב, אך גם מורה שתלמידיו מקבלים ציונים נמוכים לא יכול להיחשב מורה טוב. אפשר לתת גמולים כספיים על פעילות חינוכית ענפה, אך גם עבור פעילות "ארצית" ו"חומרית" כמו ציונים, שמשום מה נראה שאינך מעריך, מן הראוי לתת בונוס.
לא הבנתי מה הקשר לכל הפסקה בה כתבת על העלאת ציונים ועל כך שכדי להעלות את הציונים מורידים את הרמה. מה שיש לי לומר על כל זה הוא – אז מה? מי דיבר על להוריד או להעלות את הרמה? הרי גם אם המצב יישאר כמו שהוא היום, סביר להניח שהתלמידים שנמצאים בראש הרשימה לא למדו עם מורה גרוע ועצלן. כל המטרה היא לצ'פר את המורים שהביאו את תלמידיהם להישגים גבוהים מאוד, על פי הרמה ומבחני הבגרות שקיימים היום.
מה ההבדל בין זה לבין מצטיין דיקן ומצטיין רקטור באוניברסיטה? לא נראה לי שבגלל שקיימות הצטיינויות כאלה יש פחות נכשלים ופחות סטודנטים חפשנים.
(3) אמרת שצוות חינוכי לא אמור להתנהל באווירה תחרותית. אני לא מסכימה. התחרות על מילה טובה והערכה מצד ההנהלה גם היא בעייתית בעיניך? תחרות תמיד תהיה, השאלה על מה. וככל שיהיה מתמרץ יותר, כך טוב יותר. בלאו הכי המורה המצטיין מבחינה חינוכית כנראה לא יהיה זה שעשה כל לבד ולא שיתף את אף אחד, כי אז פעילותו אינה חינוכית.
נטע, תודה על התגובה. תגובתי לתגובה:
(1) אני חי, חלק מהזמן, בבתי ספר, ורואה מורים שההשקעה שלהם בהוראה וכל הכרוך בה היא עצומה. אני עצמי לא מתכוון ללמד במשרה מלאה, בין השאר מכיוון שעבודות צדדיות בהוראה מחוץ לתיכון, עריכה, בדיקת מבחנים באוניברסיטה וצילום מאמרים בשביל כל מיני אנשים או מוסדות – על כל אלה אני מרוויח יותר מאשר בהוראה.
נכון שיש מורים עצלנים. אבל אני מתנגד להנחת היסוד של הרפורמה ושל כל דיון על העלאת שכר במגזר הציבורי – ההנחה שכל עובדי המדינה הם עצלנים ש"חיים על חשבוננו".
אם השכר על משרה מלאה בהוראה, עבור בעל תואר דוקטור עם ותק של 20 שנה, היה מתקרב לשכר של מי שקיבל אתמול תואר ראשון במדעי המחשב – תאמיני לי שהייתה לי הרבה יותר מוטיבציה להשקיע, גם בלי תחרות. נכון שכיום מי שעושה את זה – לא עושה את זה בשביל הכסף. אבל לא התחרות תשנה את זה, אלא עצם העובדה שהשכר יהיה גבוה יותר.
(2) נכון, אינני מעריך ציונים. זאת השיטה הנוכחית ואני משתמש בה, ואין לי משנה סדורה לגבי האלטרנטיבה הראויה (יש כאלה שיש להם), אבל זו עדיין שיטה גרועה ורעה. יש בתי ספר שמנסים, במסגרת המערכת הקיימת, להתנהל אחרת ולהעניק מקום משני לציוני הבגרות, ומלבד ציוני מגן ובגרות לא נותנים בהם ציונים בכלל.
הקשר לפסקה על העלאת ציונים הוא כדלקמן. אני טוען שיש כאן איזה טריק, תקראי לזה צביעות או שקר או מנגנוני שליטה ודיכוי. הטענה היא שאין משמעות ל"העלאת הציונים של כולם", כי העלאת הציונים של כולם היא העלאת הציונים של אף אחד. וזאת משום שכל המטרה של הציונים היא לדרג אנשים זה לעומת זה.
ההבדל בין זה לבין הצטיינות באוניברסיטה: קודם כל, לא אמרתי שהמשקל הרב שנותנים למצטיינים באוניברסיטה – הוא טוב. טוב תעשה האוניברסיטה אם תשקיע יותר משאבים גם בסטודנטים שאינם מצטיינים. עם זאת, אחת מהמטרות המוצהרות של לימודים לתואר ראשון באוניברסיטה – מבחינת האוניברסיטה – היא הכשרת חוקרים. מערך ההצטיינות באוניברסיטה נועד לעודד אנשים לשאוף לקריירה מחקרית, ולאפשר לאוניברסיטה לסנן בהדרגה את הבודדים שימשיכו למחקר. שוב – בעיניי התפקיד של האוניברסיטה הוא הרבה יותר רחב מזה, ויש לה תפקיד כלפי כלל הסטודנטים וכלל האוכלוסייה, והדגש על המצטיינים הוא בעייתי. אבל אני מבין למה הוא נועד. בבית הספר, לעומת זאת, אין שום ערך לציונים מאוד גבוהים בבחינת הבגרות, כשלעצמם. הציונים הם תמיד פונקציה, אין להם ערך עצמי, והשאלה היא: פונקציה למה? אז באוניברסיטה – זו פונקציה לפוטנציאל המחקרי של הסטודנט. בבית הספר, לעומת זאת, ציוני בגרות גבוהים מאפשרים להשתלב באקדמיה ובשוק העבודה; אבל כאן חזרנו לטענה הקודמת – שאם אני מעלה את הציונים של כולם, לא העליתי ציון לאף אחד. זה לא ישנה כלום.
עוד דבר, שהוא הבדל הרבה יותר בסיסי בין בית הספר לאוניברסיטה: בית ספר מיועד לכולם. הוא מיועד גם לתלמידים שאין להם שום סיכוי לקבל ציונים גבוהים בבגרות. אוניברסיטה מיועדת לאנשים מסוימים, שיש להם כסף ויכולת ותמיכה מסוגים שונים.
ועוד הבדל: באוניברסיטה – התלמידים מקבלים את הפרסים. בבית הספר – לפי ההצעה – המורים. לעודד תלמידים להצטיינות זה חשוב, אבל לעודד מורים לייצר בעלי ציונים גבוהים זה משהו אחר לגמרי.
(3) תחרות קיימת בכל מקום, זה נכון במידה מסוימת. השאלה היא היכן ראוי לצמצם ולמתן את התחרות והיכן ראוי לעודד ולהחריף אותה. כדי להיות מחנך, אדם צריך נחת. הוא לא יכול כל הזמן להילחם על המקום שלו ועל הפרנסה של המשפחה שלו. הוא צריך יציבות תעסוקתית, יציבות כלכלית ותמיכה ושיתוף מחבריו לעבודה. "ככל שיהיה מתמרץ יותר, כך טוב יותר" – אני לא מסכים. ככל שהתחרות תהיה מתונה יותר והשיתוף יהיה רב יותר – כך טוב יותר.
המשפט האחרון שלך הוא טריקי. אנחנו הרי יודעים שזה לא יעבוד כך; זה יתבסס על ציונים, ועל זה כל הדיון. המורה המצטיין מבחינה חינוכית יהיה זה שישתף את חבריו בהצלחתו ובכישרונותיו. המורה המצטיין מבחינה חינוכית יהיה זה שלא יראה לנגד עיניו רק את הציונים שתלמידיו יקבלו, אלא מטרות וערכים הרבה יותר חשובים ונעלים. אבל המורה המצטיין מבחינה חינוכית ימשיך לחיות מ-4000 ש"ח לחודש. את הפרס יקבל מורה אחר, שלתלמידים שלו יש ממוצע גבוה בבגרות. וזה כל העניין.
שלום אריאל,
אף שאתה כותב יפה מאוד אינני מסכים לפסילת היוזמה באופן גורף. אכן, הבונוס יכול להביא לכל מיני רעות חולות, אך נראה לי שיכול אף להועיל.
מניסיוני במערכת החינוך בשנה זו אוכל לומר שבבית הספר בו אני לימדתי ברור היה לכול בית הספר, מן המנהל ועד התלמידים, למי מגיע הבונוס, ונתינת בונוס כספי למורה אשר משקיע מעל ומעבר היא, לדעתי, כמעת חובה. (יש לציין שבמידה והצוות הניהולי של בית הספר עובד ביצירתיות הוא יכול אף עתה לחלק 'בונוסים', לעיתים אף כספיים, למורים אותם הוא רוצה לתגמל).
ובניסוח יותר כללי: ראוי לתת בונוסים למורים שמשקיעים באופן יוצא דופן. למה? כי הם משקיעים באופן יוצא דופן, ומגיע להם (וכן – גם לאגו שלהם) ולמשפחתם כמה אלפי שקלים בהם יוכלו להשתמש לחופשה בקיץ, או לשימוש אחר כראות עיניהם. השאלה היא מי קובע: אם מנהלי בית הספר יקבעו למי יגיע הבונוס, ובהנחה שהמנהלים לא רוצים להסתכסך אם המורים שלהם, אני חושב שהדבר יכול לעבוד, ושבאופן עקרוני מדובר במהלך ראוי. אם הבונוס יחולק על סמך נתונים 'יבשים', על ידי גוף אשר אינו מכיר את המורים ואת עבודתם, וינתן רק על סמך ציונים, אני מסכים לכך שהדבר אינו ראוי.
הערה לגבי ציונים: אני מקווה שמורה שמצטיין מבחינה חינוכית יוכל אף להביא את תלמידיו לציונים גבוהים יחסית לכיתות אחרות בבית הספר. זה לא כל כך קשה וזה גם חלק מעבודתנו.
http://www.atzuma.co.il/morim21