המועמד

הוא היה חוקר צעיר ומבריק או לפחות היה לו פוטנציאל כזה. אבל לא היה לו מזל: בכל מלגה שהחליט להתמודד עליה, הוא עשה זאת דווקא באותה שנה שבה, להפתעתם המוחלטת של חברי הוועדה, התקבלו מאות פניות ממועמדים מצוינים, וההחלטה הייתה קשה כל כך. חברי הוועדה, כל הוועדות, שבו ועודדו אותו שלא להתייאש. בכל פעם היה מנסה את מזלו במלגה אחרת, אך מעשה שטן, כל המועמדים המצוינים היו עוברים גם הם בדיוק לאותה מלגה, מפתיעים שוב ושוב את חברי הוועדות. כעבור חמש שנים, לאחר שנוכח בכישרונו המדהים לחזות מה תהיה המלגה הפופולרית ביותר בכל שנה, עזב את האקדמיה והחל לסחור במניות. עד מהרה היה לעשיר מופלג. בזקנתו הקים קרן מלגות לחוקרים בינוניים בשם "יפתח בדורו", אך המלגה לא הוענקה מעולם, שכן לתדהמתו, בכל שנה ושנה התקבל מספר מפתיע של פניות ממועמדים בינוניים.

פורסם בקטגוריה חינוך, כללי, פרוזה, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *