חג הקהילה והטקסט | לשמחת תורה תשפ”א

חג שמחת תורה מחבר בין שני מאפיינים מרכזיים של היהדות. המאפיין הראשון הוא שהיהדות היא דת של קהילה. התורה לא נמסרה לקדוש יחיד ולא נהגתה במחשבתו של גאון בודד. היא נועדה מלכתחילה לקולקטיב. לכן היא אינה מתממשת רק בדלת אמותיו של היחיד אלא בעיקר בפרהסיה.

המאפיין השני הוא שהיהדות היא דת של טקסט. זה לא תמיד היה כך; אחד הרעיונות המרכזיים בתורה שבכתב הוא שהקדוש ברוך הוא שוכן בתוך עם ישראל באמצעות המקדש. אבל כבר בתורה נזרעו הזרעים למה שיהפוך בהדרגה את היהדות, החל בשלהי ימי בית ראשון ועד להשלמת התהליך בספרות חז"ל לאחר חורבן בית שני, לדת שבמרכזה לא מקום קדוש אלא טקסט קדוש. יש הרואים במעתק הזה של מוקד הקדושה, מן המקדש אל הטקסט, את סוד הישרדותה של היהדות בגלות.

שמחת תורה הוא החג שמבטא יותר מכל את השילוב בין שני המרכיבים האלה, הקהילה והטקסט. זה החג שבו הקהילה כולה רוקדת עם ספרי התורה. אם נענוע ענף דקל לכל הכיוונים נראה מבחוץ מעט מוזר, הרי שגם נישוק ספרים איננו פעולה טריוויאלית. בשמחת תורה אנו חוגגים את היותנו עַם הספר, קהילה המאורגנת סביב טקסט. ולא רק הקהילה מכבדת את התורה, גם התורה מכבדת את הקהילה: באמצעות התפקידים של חתני וכלות תורה ובראשית מוענק כבוד למי שתרמו לקהילה במשך השנה, לאו דווקא בתחום התורני. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

סגר נושם

מלבד הסכנה הבריאותית והמצוקה הכלכלית שרבים מאיתנו מתמודדים עמן, אני מרגיש שמה שהכי חסר, ובמיוחד בסגר, זה אוויר.

אוויר אפשר לקבל בכל מיני דרכים. קודם כל, לנשום.

במקרא יש שלושה ביטויים נרדפים: אריכות אפיים, אורך רוח, ואורך נפש. בלשון המקרא "אפיים" הם נחיריים, "רוח" היא אוויר, "נפש" היא צוואר. מי שיש לו נחיריים ארוכים, נשימה ארוכה, צוואר ארוך, נושם עמוק. מי שנושם עמוק יכול להגיב לאט, במתינות, ויכול לשאת משקל כבד. שתי היכולות האלה מתלכדות גם במילה סבלנות: הכוח לסבול, לשאת.

ויש עוד דרך לנשום: לקרוא, ללמוד, לקבל שאר רוח. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי, מה בוער | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

עניין של כלכלה: מתי הפכו המצוות והעבירות לזכויות וחובות?

השפה שלנו עמוסה במטפורות. אפילו במשפט הקודם הייתה מטפורה: המטפורה, שהיא מונח מתחום הספרות או הלשון, תוארה כדבר בעל משקל, שהשפה "עמוסה" בו. שינוי קטן של המטפורה – למשל: "השפה שלנו עשירה במטפורות" – עשוי לשנות את משמעות המשפט כולו. איננו מבחינים בכך, אבל אנחנו משתמשים במטפורות על כל צעד ושעל (וגם זו מטפורה).

פילוסופים, בלשנים וחוקרי ספרות הצביעו על כך שמטפורה אינה רק קישוט (ומעכשיו אפסיק להכריז על כל מטפורה שאשתמש בה). הבחירה באיזו מטפורה להשתמש בנוגע לתחום מסוים קובעת, מבלי משים, את אופן החשיבה שלנו על התחום, ומעצבת את אופיו של התחום בעינינו, את גבולותיו ואת כלליו, פעמים רבות בלי שנצליח אפילו להבחין בכך ולחשוב על חלופות.

ניקח למשל את תחום הפוליטיקה. פרשנים פוליטיים עשויים לומר על פוליטיקאי מסוים שהוא "נכנע ללא קרב" לדרישותיה של מפלגה אחרת; אחרים יטענו שהוא רק "מכבד את כללי המשחק". אם כן, האם הפוליטיקה היא משחק או מלחמה? משחק בנוי על רוח ספורטיבית והנאה, מלחמה – על איבה וכאב. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , , , , , , | 2 תגובות

על דרישת הימין הכלכלי לקיצוץ שכר במגזר הציבורי

הטיעון שהמגזר הציבורי צריך "לתת כתף" למען המגזר הפרטי הוא טיעון קולקטיביסטי ולא ליברלי, שכן הוא מתייחס לעובדים כאל חלק מקבוצה, ולא כיחידים. הרי אם עובד במגזר הציבורי שמרוויח, נניח, 20 אלף שקל צריך "לתת כתף" ולוותר על חלק משכרו כדי לתרום להתמודדות עם המשבר, אין שום סיבה בעולם שעובד במגזר הפרטי שמרוויח משכורת זהה, ושהמשיך להשתכר באופן סדיר בתקופת המשבר ולא נפגע כלכלית, לא יידרש לעשות זאת.

אם כך, למה הימין הכלכלי תומך בהפחתת שכר במגזר הציבורי? כנראה משום שהוא תומך בכך תמיד, ללא קשר למשבר כלשהו. לפי תפיסת העולם של הימין הכלכלי, רוב עובדי המגזר הציבורי אינם משאב ציבורי אלא נטל על הציבור, שתמיד טוב להפחית בו. אגב, גם קיצוץ בשירותים הציבוריים – שהשמאל הכלכלי מתנגד לו באופן עקרוני וגם כעת, וחלק מהציבור רואה בו רע הכרחי בתקופות משבר – אינו רע בעיני הימין הכלכלי, אלא טוב תמיד וטוב גם כעת.

אין תיאור זמין לתמונה.

אז האם באמת אפשר לקבוע שכל עובד שמשתכר מעל סכום מסוים, ושלא נפגע מהמשבר והמשיך לעבוד באופן רצוף, יתן כתף ויתרום לכל אלה שנפגעו מהמשבר? ודאי שאפשר. זה די פשוט, וזה נקרא העלאת מסים. אבל בזה הימין הכלכלי לא יתמוך: לא משום שזה לא הוגן, אלא משום שבעיניו קיצוצים זה תמיד טוב ומסים זה תמיד רע.

בקיצור, הימין הכלכלי לא התחיל להאמין פתאום ב"נתינת כתף", או כפי שהשמאל הכלכלי קורא לזה: סולידריות, או צדק חלוקתי. הוא עדיין חושב שכל אחד צריך לדאוג לעצמו, ושאם נפעל כך יהיה יותר טוב לכולם. העניין הוא שהימין הכלכלי, כהרגלו ובהתאם לתפיסתו, לא מתייחס לעובדי המגזר הציבורי כבני אדם שעובדים לפרנסתם ותורמים לכלכלה, אלא כ"הם" שמכבידים "עלינו". להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מה בוער | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

המועמד

הוא היה חוקר צעיר ומבריק או לפחות היה לו פוטנציאל כזה. אבל לא היה לו מזל: בכל מלגה שהחליט להתמודד עליה, הוא עשה זאת דווקא באותה שנה שבה, להפתעתם המוחלטת של חברי הוועדה, התקבלו מאות פניות ממועמדים מצוינים, וההחלטה הייתה קשה כל כך. חברי הוועדה, כל הוועדות, שבו ועודדו אותו שלא להתייאש. בכל פעם היה מנסה את מזלו במלגה אחרת, אך מעשה שטן, כל המועמדים המצוינים היו עוברים גם הם בדיוק לאותה מלגה, מפתיעים שוב ושוב את חברי הוועדות. כעבור חמש שנים, לאחר שנוכח בכישרונו המדהים לחזות מה תהיה המלגה הפופולרית ביותר בכל שנה, עזב את האקדמיה והחל לסחור במניות. עד מהרה היה לעשיר מופלג. בזקנתו הקים קרן מלגות לחוקרים בינוניים בשם "יפתח בדורו", אך המלגה לא הוענקה מעולם, שכן לתדהמתו, בכל שנה ושנה התקבל מספר מפתיע של פניות ממועמדים בינוניים.

פורסם בקטגוריה חינוך, כללי, פרוזה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

המוטיב שחורז את כל פרקי ספר יונה הוא התפילה

(תשע”ח)

ספר יונה הוא מעט המחזיק את המרובה. הוא קצר דיו כדי להיקרא בשלמותו בתפילת מנחה של יום הכיפורים אך בסגנונו החד ובעלילתו המהודקת הוא מצליח לדון בעניינים העומדים ברומו של עולם. הנה תקציר העלילה, כולל ספוילרים: יונה העברי נשלח על ידי אלוהים לבשר את חורבנה הצפוי של נינווה, בירת האימפריה האשורית. הוא עולה על ספינה המפליגה לתרשיש בניסיון לחמוק משליחותו, אך אלוהים יוצר סערה מסוכנת, שבשיאה יונה מושלך אל הים, ואז מציל אותו באמצעות דג גדול הבולע אותו ומקיאו ליבשה. יונה המובס נאלץ להשמיע את נבואתו, אך למורת רוחו דבריו אינם מתקיימים, שכן תושבי נינווה מתקנים את דרכיהם ואלוהים חס עליהם.

לשם מה נכתב הסיפור המיוחד הזה ומה הוא נועד להביע? אוריאל סימון, בפירושו היפהפה לספר יונה (בסדרה "מקרא לישראל"), מציין ארבע תשובות עיקריות שהציעו הפרשנים לדורותיהם. הגישה הראשונה, שכנראה בגללה נקרא הספר בתפילת יום הכיפורים, היא שהיצירה עוסקת ברעיון התשובה: כשם שאלוהים ריחם על תושבי נינווה ששבו מדרכם הרעה, כך ירחם גם עלינו אם ננהג כמותם. אכן, המפנה בהתנהגותם היה מהיר ומוחלט: "וַיַּזְעֵק ויאמר בנינווה מטעם המלך וגדוליו לאמור… 'וְישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם'" (ג, ז–ח).

יונה הנביא בלוע הלווייתן, איור מהמאה ה-15. "אפפוני מים עד נפש, תהום יסובבני"

ואולם כפי שסימון מעיר, התשובה מופיעה בספר בפרק השלישי בלבד. המלחים בספינתו של יונה אינם חוטאים ואף על פי כן באה עליהם סערה. זאת ועוד, תיקון דרכיהם של אנשי נינווה אינו הגורם המרכזי להתעוררות רחמיו של אלוהים, כפי שנראה בהמשך.

תפיסה אחרת רואה כמוקד הספר את היחס בין ישראל לשאר העמים. תפיסה זו מבוססת על ניגוד אירוני חריף העולה בסיפור. פרקים רבים במקרא מוקדשים לנבואות אזהרה ארוכות, שנמסרו לעם ישראל במשך מאות שנים – והכל לשווא: ישראל מתגלה שוב ושוב כעם קשה עורף. והנה דווקא האשורים די להם בנבואה אחת קצרה כדי לתקן את דרכיהם. גם המלחים הנוכרים מוצגים כצדיקים לעומת הנביא העברי הסורר. לכן הציעו פרשנים שונים שיונה מסרב למלא את שליחותו כדי לשמור על כבוד עמו ולא להביא להשפלתו אל מול הגויים; אך הוא נוכח לדעת, לשיטתם, שהאל הוא אוניברסלי ושעם ישראל אינו טוב מאחרים. בצדק קובע סימון כי "אין לתפיסה זו אחיזה ממשית בכתובים": הספר אינו מציין מניעים לאומיים בפעולותיו של יונה, שאף מציע למלחים הנוכרים להטילו אל הים כדי שיינצלו מן הסערה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

מטרתו של יום הכיפורים המקראי

(תשע”ז)

יום הכיפורים המקראי, המתואר בפרק ט"ז בספר ויקרא, מורכב משני סוגים של פעילות שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו. עיקרו של הפרק מתאר את עבודת הכוהן הגדול. התפיסה היא שאלוהים שוכן במקדש ובכך שוכן בקרב בני ישראל ומשרה עליהם את ברכתו. הטומאות והחטאים הנוצרים על ידי בני האדם הם כעין חומר, הנדבק אל הקודשים ומסכן את המשך נוכחותו של אלוהים בקרב העם. "כיפור" פירושו ניקוי, והוא נעשה במשך כל השנה באמצעות קרבנות החטאת והאשם; אך בכך אין די, ויש צורך בניקיון תקופתי כללי שמשתמשים בו בחומרי ניקוי חזקים במיוחד.

מטרתו העיקרית של יום הכיפורים המקראי מושגת בתוככי המקדש על ידי קבוצה מצומצמת. האם לשאר בני ישראל יש חלק בו? לקראת סופן של ההוראות הפולחניות, המחזיקות 30 פסוקים, מוקדשים שלושה פסוקים בלבד לסוג אחר של פעילות, המיועד לציבור הרחב: "והיתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגֵר הגָר בתוככם, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם, ועיניתם את נפשותיכם, חוקת עולם" (פס' כט–לא).

לצד הפולחן החשוב שנעשה במקדש הציבור נדרש לענות את נפשו, כלומר לצום, ולשבות ממלאכה. מדוע? ומה הקשר בין עבודת הכוהנים לתענית הציבור? הסבר מקובל הוא שהציבור נדרש "לעשות תשובה". הצום, לפי תפיסה זו, מאפשר התכנסות פנימית, חשבון נפש וחרטה על החטאים; זהו כביכול הצד הפנימי, הרוחני, שהפולחן אינו אלא קליפתו, ובלי התשובה, מסבירים, הפולחן לא יועיל. בגרסה האקדמית של הסבר זה נטען שהפסוקים העוסקים בהשתתפותו של הציבור הרחב ביום הכיפורים הם תוספת מאוחרת לטקסט, שנועדה להעניק לריטואל המכני ממד רוחני.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

שלום היררכי ושלום שוויוני: הקריאה לשלום בספר דברים ובמגילת העצמאות

חוקי המלחמה בספר דברים נועדו, לפי המסופר, להכין את בני ישראל לקראת כיבוש ארץ כנען. חוקים אלו מבחינים בין שני סוגים שונים של עמים שהצבא הישראלי עתיד להתמודד עמם. הסוג הראשון הוא תושבי ערים רחוקות, העלולים להיקלע לעימות צבאי במקרה שמלכות ישראל תחליט להרחיב את גבולה. חז"ל כינו את סוג העימות הזה "מלחמת רשות". הסוג השני הוא תושבי ארץ כנען, שבני ישראל עומדים להתיישב בארצם מכוחה של הבטחה אלוהית. המאבק עמם הוא בלתי נמנע והוא נחשב ל"מלחמת מצווה".

ביחס למלחמת רשות עם תושבי הערים הרחוקות החוק קובע: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ, י). במקרה שערים אלו נענות לקריאה אין להילחם בהן עוד. לעומת זאת, חל איסור להעניק אפשרות זו לתושבי הארץ עצמה. לפי הכתוב יש להרוג את כולם, אנשים, נשים וטף: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (שם, טז). הנימוק למדיניות אכזרית זו הוא הסכנה שאם יישארו הכנענים לגור בקרבם של הישראלים, הם ישפיעו עליהם מבחינה דתית ויניאו אותם להפר את נאמנותם לה'.

בקרב חוקרי המקרא וההיסטוריונים של התקופה יש הסכמה על כך שלאמיתו של דבר, חוקים אלו לא נכתבו לפני כניסתם של בני ישראל לארץ כנען אלא מאות שנים לאחר מכן, סמוך לחורבן ממלכת יהודה. גם באשר לכיבוש עצמו הממצא הארכיאולוגי, באופן כללי, אינו מאשש את התיאורים המקראיים. ממילא, חוק ההשמדה לא יושם מעולם. החוק אינו משקף מציאות ריאלית אלא הוא השלכה לאחור; יצירה ספרותית מאוחרת, שנועדה להביע את תפיסתם הדתית של היוצרים בשלהי ימי הבית הראשון באמצעות תיאור דמיוני של העבר, ולא שימשה מעולם כחוקת מלחמה תקפה.

גם המסורת ההלכתית היהודית הקהתה את עוקצו של חוק ההשמדה. היא צמצמה את תחולתו למקרים שבהם האוכלוסייה סירבה לקבל על עצמה את מרותם של בני ישראל ולציית לכמה חוקים דתיים בסיסיים הנובעים מן האמונה הישראלית, וקבעה שבמקרה של הסכמה – אין להשמידם. מכל מקום, עצם קיומו של החוק בטקסט הקנוני של העם היהודי מעורר מבוכה. הוא מעיד כי בשלב כלשהו בהיסטוריה הלאומית שלנו האמינו בני ישראל שהאל ציווה על השמדת כל האוכלוסייה המקורית של הארץ, ובלבד שלא תופר נאמנותו הטוטאלית של העם לאלוהיו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

כחומר ביד היוצר: האם למורה מותר לחזור בו?

באחד מהסיפורים הנוגעים ללב בספר שמואל, מודיע אלוהים לשמואל על החלטתו להדיח את שאול מן המלוכה:"נִחַמְתִּי כִּי־הִמְלַכְתִּי אֶת־שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי־שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת־דְּבָרַי לֹא הֵקִים" (שמואל א טו, יא). הפועל "נִחַם" בלשון המקרא פירושו, בקירוב, "חזר בו": אלוהים חזר בו מהחלטתו שלו עצמו – קודם החליט להמליך את שאול, וכעת הוא מודיע על הדחתו.

שמואל ושאול דומים לא רק במצלול של שמותיהם אלא גם בטרגיות המלווה את דמותם: הופעת סינדרלה פלאית על במת ההיסטוריה הלאומית, ולבסוף דחיקה מלאת עלבון. אולי משום כך שמואל מתקשה לקבל את הגזרה האלוהית על הדחת שאול: "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל־ה' כָּל־הַלָּיְלָה" (שם). אלוהים מינה את שאול, ואחר כך חזר בו; כעת שמואל מבקש מאלוהים לחזור בו מן ההחלטה לחזור בו.

הזעקה אינה מועילה, ולמחרת נאלץ שמואל לבשר לשאול את הבשורה המרה. שאול מנסה לתרץ את כישלונו, אך לבסוף מודה בחטאו ומתחנן למחילה. ברגע דרמטי הוא אוחז במעילו של שמואל המבקש לעזוב, והמעיל נקרע. שמואל מודיע לו כי כשם ששאול קרע את המעיל, כך אלוהים יקרע מעליו את המלוכה, ומוסיף: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שם, כט). זו הכרזה תיאולוגית כבדת משקל: תחינותיך לא יעזרו, משום שאלוהים אינו חוזר בו – הרי אלוהים איננו אדם.

זו הצהרה מאוד אירונית לנוכח העובדה שאלוהים דווקא כן חזר בו – מן ההחלטה להמליך את שאול; והאירוניה מועצמת משום ששמואל, המצהיר בפני שאול שאלוהים לעולם לא יחזור בו, זעק בעצמו כל הלילה לאלוהים בתקווה שיחזור בו מן ההחלטה לחזור בו. אפשר ללמוד מכאן משהו על הפער המתגלה לא פעם בין הצהרות רשמיות לתחום הפרטי, ובין האידיאולוגיה למציאות. אך אני מבקש להתעכב על העמדה התיאולוגית המוצהרת: אלוהים אינו חוזר בו, אינו מתחרט, שכן אינו אדם. חרטה, לפי העמדה הזו, מעידה על אנושיות, ואנושיות במקרה הזה פירושה חולשה.

בסיפור מקראי אחר מובעת העמדה הזו על ידי בלעם, המגיב לבקשתו של בלק לקלל את עם ישראל, ומסביר לו שמכיוון שאלוהים כבר בירך את ישראל, העניין בלתי הפיך, שכן: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־ אָדָם וְיִתְנֶחָם. הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?" (במדבר כג, יט). האם אתה חושב, תוהה בלעם, שאלוהים הוא כמו אדם – מכזב, מתנחם, אומר ולא עושה, מדבר ולא מקיים?

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, חינוך | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

דברים לזכר תלמידתי יעל סדן במלאת שנה למותה

לעם היהודי ולמדינת ישראל יש יום זיכרון לשואה ולגבורה, ויום זיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אבל לנו, לכל מי שנמצא כאן הערב, יש עוד יום זיכרון. יום הזיכרון ליעל סדן. וכמו שימי הזיכרון הלאומיים מאחדים את העם, יום הזיכרון שלנו מאחד אותנו, אוהבי יעל סדן. טוב שאתם פה. טוב שאנחנו פה ביחד. אבל מה עושים עם הזיכרון הזה? איך זוכרים את יעל? ואיך ממשיכים לחיות עם יעל?

יש שיר יפה של נתן זך, עם לחן יפה של שלום חנוך: "כי האדם עץ השדה". "כמו האדם גם העץ צומח, כמו העץ – האדם נגדע… כמו העץ הוא שואף למעלה, כמו האדם הוא נשרף באש". השיר מבוסס על פסוק מתוך דיני המלחמה בספר דברים. אבל מי שמכיר את הפסוק בתוך ההקשר שלו יודע שהמילים "כי האדם עץ השדה" מופיעות שם לא כקביעה אלא כשאלה רטורית, כתמיהה: "כי האדם עץ השדה?". ואני רוצה לומר לכם שהאדם הוא לא כמו עץ. למרות שהוא לפעמים נגדע, ואפילו נשרף, ולמרות שהוא נקבר בעפר ומר לו בפה, כמו שאומר השיר, בכל זאת האמת היא – או לפחות ככה אני מאמין – שהאדם הוא לא כמו עץ. יודעים כמו מה הוא כן? זה כתוב בפרק הראשון של התנ"ך. "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". האדם הוא כמו אלוהים. כמו האדם, אלוהים מתגלה בדרכים שונות. וכמו אלוהים, האדם לעתים מסתיר את פניו. אבל כמו האדם, אלוהים אף פעם לא מת. וכמו אלוהים, גם לאדם יש קיום נצחי. אבל כשהוא מסתתר צריך לבקש אותו, צריך לחפש אותו. יש פסוק שאומר: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". כתוב "וביקשתם משם", אבל איפה זה "שם"? מאיפה מבקשים את יעל סדן?

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏‏תקריב‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏‏

ואגב, תסלחו לי שאני כל הזמן אומר "יעל סדן". לכל אחד מאיתנו יש את השם שמייצג אותה בשבילו: יעל, יעלי, יולי, סדי. בשבילי, עוד לפני שפגשתי אותה ורק שמעתי עליה, היא תמיד הייתה, ועדיין, יעל סדן. השם המלא מבטא בשבילי את הנוכחות המרשימה הזאת שלה, את האור שבוקע ממנה. זה, אם תרצו, השם המפורש.

אז איך מבקשים אותך, יעל סדן?

***

יש לנו זיכרונות. זיכרונות של אירועים מיוחדים, מצחיקים או עצובים, אבל גם זיכרונות של שגרה, שהם לא פחות חזקים, של אדם שהיה שם בשבילנו. אני מנסה לחזור לשם – "וביקשתם משם" – ולהרגיש את הנוכחות הזאת. בוקר, אמצע שבוע, התיכון לאמנויות: יעל סדן בפתח חדר המורים, בוקר, מנופפת לשלום. יום שישי, שיעור מחשבת ישראל: יעל סדן מכינה תה, הפעם זה כבר בתוך חדר המורים, אומרת בוקר טוב ומה שלומך בקול הסדוק הזה שלה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, חינוך, כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה