חג שמחת תורה מחבר בין שני מאפיינים מרכזיים של היהדות. המאפיין הראשון הוא שהיהדות היא דת של קהילה. התורה לא נמסרה לקדוש יחיד ולא נהגתה במחשבתו של גאון בודד. היא נועדה מלכתחילה לקולקטיב. לכן היא אינה מתממשת רק בדלת אמותיו של היחיד אלא בעיקר בפרהסיה.
המאפיין השני הוא שהיהדות היא דת של טקסט. זה לא תמיד היה כך; אחד הרעיונות המרכזיים בתורה שבכתב הוא שהקדוש ברוך הוא שוכן בתוך עם ישראל באמצעות המקדש. אבל כבר בתורה נזרעו הזרעים למה שיהפוך בהדרגה את היהדות, החל בשלהי ימי בית ראשון ועד להשלמת התהליך בספרות חז"ל לאחר חורבן בית שני, לדת שבמרכזה לא מקום קדוש אלא טקסט קדוש. יש הרואים במעתק הזה של מוקד הקדושה, מן המקדש אל הטקסט, את סוד הישרדותה של היהדות בגלות.
שמחת תורה הוא החג שמבטא יותר מכל את השילוב בין שני המרכיבים האלה, הקהילה והטקסט. זה החג שבו הקהילה כולה רוקדת עם ספרי התורה. אם נענוע ענף דקל לכל הכיוונים נראה מבחוץ מעט מוזר, הרי שגם נישוק ספרים איננו פעולה טריוויאלית. בשמחת תורה אנו חוגגים את היותנו עַם הספר, קהילה המאורגנת סביב טקסט. ולא רק הקהילה מכבדת את התורה, גם התורה מכבדת את הקהילה: באמצעות התפקידים של חתני וכלות תורה ובראשית מוענק כבוד למי שתרמו לקהילה במשך השנה, לאו דווקא בתחום התורני.
האופי הקהילתי המובהק של שמחת תורה הופך אותו לחג שכמעט בלתי אפשרי לחגוג בלי קהילה ומחוץ לבית הכנסת. דומה שגם הפתרונות החלקיים, החשובים כשלעצמם, לא יוכלו לפצות על כך. אפשר אולי להתנחם בשתי נחמות קטנות.
הנחמה הראשונה היא שבמצב הנוכחי, ביטולה של שמחת תורה הוא קיומה, על שני המרכיבים של החג הזה, הקהילה והטקסט. ראשית, משום שהוויתור על הקיום המלא של החג מבטיח את קיומה הפיזי של הקהילה, ומזכיר שאידיאל של קהילה אינו יכול לגבור על דאגה ממשית לחייהם ולבריאותם של חבריה. ושנית, משום שאילו היינו מוכנים לסכן את הנפש כדי לשמוח בתורה זה היה אבסורד, שהרי התורה עצמה מלמדת אותנו את חשיבותו של פיקוח נפש, ולפיכך מְצַווה עלינו שלא לשמוח בה כראוי בעת הזאת, והוויתור הזה הוא אם כן קיומה של התורה.
הנחמה השנייה היא שבין שני המרכיבים האלה, התורה והקהילה, יש יחס דו-כיווני או מעגלי. הקהילה היא מה שמאפשר לתורה להתממש, היא המקיימת את התורה – הן על ידי לימוד אינטנסיבי ואינסופי של תכניה, והן על ידי ביצוע בפועל של דרישותיה. אולם בה בעת, התורה היא היוצרת את הקהילה ומקיימת אותה, ולכן כל מגע עם התורה הוא במובן מסוים מגע עם הקהילה. אנחנו אף פעם לא באמת לומדים את התורה לבד; גם אם נתיימר לעשות זאת, נגלה שהמורות והמורים שלנו, הורינו, שותפינו ללימוד במהלך החיים, וגם חכמי הדורות הקודמים – כולם נמצאים איתנו שם. גם בחג שמחת התורה הזה, כשנחגוג את אהבתנו לתורה לבד או בחיק המשפחה המצומצמת, נעשה זאת כחלק מקהילה, ונתחבר לקהילה על רבדיה האופקיים והאנכיים השונים: קהילת בית הכנסת, קהילות יהודיות אחרות שבכל אתר ואתר, ואף הקולקטיב היהודי הרב-דורי.
יהי רצון שנזכה לשמוח בתורה יחד, רפאנו ה' ונרפא.
https://bit.ly/3zqEjhH
אין ליהדות יכולת להבין את ספר תורת משה בצורה רחבה, מפני שהערך העליון של היהדות הוא הקהילה. כלומר, הערך של הקהילה, להלן, קבוצה מוגדרת ואחידה, עומד נגד ומונע את היכולת לראות את התמונה הגדולה. זאת מפני, שבאופן טבעי התמונה הגדולה מקבלת את כלל התרבויות, ואילו קהילה היא יצירה וקבלה של תרבות אחת.
לסיכום: היהדות מפרשת כל דבר שכתוב בתורה לצורך קיום הקהילה, שזהו צורך פרטי (של הקבוצה), ולכן היא מגבילה את יכולת ההבנה שלה. הגבלה של יכולת ההבנה – מונעת את ראיית התמונה הגדולה/הכללית שאותה משקפת התורה.