0

דברי תורה והגיגים,הארץ

פרשת תולדות: קצתי בחיי מפני בנות חת

פרשת השבוע, "תולדות", היא אות הפתיחה לסיפורי יעקב, שאם נכלול בהם את סיפורי יוסף הרי שהם מחזיקים כמחצית מחומש בראשית. בפרשה מופיעים הסיפורים המפורסמים על יחסיהם העכורים של יעקב ועשו, ועל התקשורת הלקויה בין יצחק לרבקה: יעקב היה אהוב על האם, ואילו עשו היה הבן המועדף על האב. יעקב, שכשל בהשגת הבכורה בשעת הלידה, רכש אותה מאחיו תמורת נזיד עדשים, ולאחר מכן, בעצת אמו, גנב את הברכה במרמה באמצעות התחזות לאחיו.

בתוך הפרשה מסתתר סיפור נוסף, מוכר פחות, המציג גרסה אחרת לקורותיה של משפחת יצחק ורבקה. סיפור זה הוא חלק מחוט סיפורי אחר, המתאר בדרכו הייחודית לא רק את קורות המשפחה הזו אלא את כל תולדות ישראל מבריאת העולם ועד מות משה. לפי השערת התעודות, התורה כולה, כולל חומש בראשית, התחברה במעשה שזירה של סיפורים עצמאיים שונים לכדי רצף כרונולוגי אחד. אבל הרצף נקטע באופן תדיר: יש בו כפילויות, סתירות, פערי עלילה והבדלי סגנון, החושפים את התפרים שהחיבור הקנוני נוצר מהם ומאפשרים לנסות ולזהות את חוטי הסיפור המקוריים.

בין סיפור מכירת הבכורה לסיפור גניבת הברכה מופיע התיאור הבא: "ויהי עשו בן ארבעים שנה, ויקח אישה את יהודית בת בארי החיתי ואת בשמת בת אילון החיתי, וַתִּהְיֶיןָ מורת רוח ליצחק ולרבקה" (כו, לד–לה). תיאור זה, השייך לחוט הסיפורי שהחוקרים מכנים "המקור הכוהני", אינו מציג מאבק בין האחים ובין ההורים בשאלה מיהו הבכור האמיתי ומי יזכה בברכת אביו. במקום זה הוא מתאר בקצרה את נישואיו של עשו לנשים נוכריות, שהעציבו את הוריו.

הקוראים מצפים לדעת כיצד יגיבו ההורים המאוכזבים, אולם כאן שובץ המשך הסיפור מן המקור האחר, המתאר את התחזות יעקב לעשו ביוזמת רבקה כדי לרמות את יצחק. יש קשר מובהק בין רכישת הבכורה לגניבת הברכה, שעשו מביע במפורש בזעקתו: "את בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי" (כז, לו). הדיווח על נישואי עשו קוטע את הרצף העלילתי והתמטי שבין סיפורי הבכורה והברכה: אף שסיפור גניבת הברכה מתרחש לכאורה – לפי סדר הכתובים – אחרי תיאור הנישואים, יצחק ורבקה אינם משתפים בו פעולה, ואיש אינו מזכיר את נישואיו של עשו, המשתוקק לזכות בברכת אביו.

הציפיות העלילתיות שתיאור נישואי עשו יוצר בלב הקוראים, מתממשות רק בהמשך הפרשה – במה שהיה כנראה המשכו הישיר של הסיפור הכוהני המקורי: "ותאמר רבקה אל יצחק 'קצתי בחיי מפני בנות חֵת! אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ, למה לי חיים?!" (כז, מו). מומלץ לנסות ולקרוא ברצף אחד את הפסוק הזה (ואת הבאים אחריו) כהמשכו הישיר של תיאור הנישואים (כו, לד–לה), ללא סיפור גניבת הברכה ששולב באמצעו. כך אפשר לחוש ברציפות העלילתית והסגנונית שאפיינה, לפי המשוער, את הטקסט המקורי.

נמשיך בסיפור הנישואים: רבקה סבורה שבנוגע לעשו המצב אבוד, אולם את יעקב אפשר עוד להציל. לכן יצחק קורא ליעקב, מברך אותו ומצווה אותו: "לא תיקח אישה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך. וְאֵל שַׁדַּי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם" (כח, א–ד).

קטע זה אינו הולם את ההקשר ששובץ בו בתוך הסיפור הערוך, כפי שהוא מופיע לפנינו: הרי כבר סופר שיצחק ברך את יעקב, משום שנפל בפח וסבר שזהו עשו. הברכה השנייה של יצחק ליעקב מייתרת את הראשונה וגם סותרת אותה. בקריאת הפרשה כסיפור רצוף לא ברור מדוע יצחק מברך את יעקב פעמיים, ומדוע נצרך יעקב להתחזות לעשו אם יצחק היה מוכן להעניק לו את ברכתו ללא כל מאמץ. אולם הברכה והציווי הללו נעשים מובנים כאשר קוראים אותם בתוך ההקשר הסיפורי הכוהני, במנותק מן הסיפור האחר.

הסיפור הכוהני מציג משפחה הרמונית יותר ומסוכסכת פחות: בסיפור הלא-כוהני רבקה שולחת את יעקב לבית אחיה מאימתו של עשו, המבקש לנקום בו על מעשה הרמייה. ואולם בסיפור הכוהני, שבו רבקה ויצחק יחדיו שולחים את יעקב לפדן ארם למטרת נישואים – עשו אינו רוצח פוטנציאלי אלא ילד טוב, שאינו חפץ לצער את הוריו. הוא אמנם אינו מגרש את נשותיו החיתיות, אך הוא נושא אישה נוספת, שאינה מבנות הארץ הבלתי רצויות אלא מבנות המשפחה: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאישה" (שם, ח–ט). אפשר שהסיפור הזה רומז כי יעקב נמצא ראוי ל"ברכת אברהם" משום שלא נשא נשים נוכריות כאחיו. מכל מקום הדבר אינו נאמר במפורש והכתוב אינו מתאר מאבק או מתח בסוגיה זו.

גם יציאת יעקב מבית הוריו אל בית דודו מתוארת בשתי גרסאות שונות. בפרשה שלנו כתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם" (שם, ז). אך בתחילת הפרשה הבאה שוב מסופר: "ויצא יעקב מבאר שבע", והפעם: "וילך חרנה" (שם, י). לאן אפוא הלך יעקב – לפדן ארם או לחרן? האם ביקש לשאת אישה או להימלט מאחיו? האם עזב בהוראת אביו, שנבעה מדאגת אמו, או שמא בעצת אמו, שאביו לא היה מעורב בה? התורה כוללת שתי תשובות שונות לכל אחת מהשאלות. הכפילויות והסתירות שבעלילה, הקוטעות שוב ושוב את הרצף הסיפורי, מאפשרות לחשוף את הסיפורים העצמאיים שככל הנראה נשזרו יחדיו, ואת הלכידות הפנימית של כל אחד מהם.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

Facebook Comments

Leave a Reply

%d בלוגרים אהבו את זה: