כיצד היהדות יכולה להוביל לשלום (על "השלום הנבואי" מאת אליק אייזקס)

השלום הנבואי
אליק אייזקס. הוצאת שוקן, 246 עמודים, 88 שקלים

אפשר לציין נקודות מוצא שונות למסע הדתי והפילוסופי של אליק אייזקס (ממקימי פרויקט "שיח שלום" ומרצה באוניברסיטאות בישראל), הנפרש בספרו החדש "השלום הנבואי". למשל אותו לילה באנגליה, כשהיה בן 14, שבו שכב בקרן רחוב מוכה וחבול לאחר שחבורת ניאו נאצים התנפלו עליו והכוהו עד זוב דם. בלבו גמלה ההחלטה לעלות לישראל ולשרת ביחידה קרבית בצה"ל. בינתיים, ליתר ביטחון, השיג חגורה שחורה בטאקוונדו.

אבל הסיפור הזה מגיע רק בפרק השלישי. הספר נפתח דווקא בהיותו בן 38, במלחמת לבנון השנייה, שאייזקס השתתף בה כחייל מילואים. כמו רבים מהשבים משדה הקרב, חש אייזקס תסכול ומרמור על דרך ניהול המלחמה. אך בניגוד לחבריו, לא תלה תקוות רבות במחאה הפוליטית שקראה להתפטרותם של בכירי הממשלה והצבא, והתאכזב מדו"ח וינוגרד, שהצביע על כשלים נקודתיים ולא על בעיות עומק. המלחמה עוררה באייזקס מועקה קיומית גדולה, שהיתה כרוכה בחוויה דתית מסתורית, אפילו נבואית. זו לא היתה נבואת זעם אלא נבואת נחמה. האל התגלה אליו – אם אפשר לומר כך – לא בדימוי המיליטנטי שלו, "ה' איש מלחמה", אלא בשם אחר שהמסורת היהודית העניקה לאלוהי ישראל: "שלום".

פעמים רבות נתפשת הדת לא רק כמכשול לשלום, אלא כגורם ראשון במעלה למלחמה ולשפיכות דמים. קשה לומר שלתפישה זו אין קשר למציאות. אולם אם הדת אמנם מעוררת מלחמות, השאלה היא מה מעורר שלום. לדעת אייזקס, "הסכסוך במזרח התיכון לא סובב רק סביב טריטוריה, כלכלה, משאבים מוגבלים, לאומיות, ריבונות וכוח. על כף המאזניים מונחות נבואות ישעיהו, ישוע ומוחמד". אייזקס סבור אפוא שהדרך לשלום אינה מצויה בנטרול הדת אלא בדת עצמה, ואת הדרך הזאת הוא מבקש לסלול בספר שלפנינו.

תפילה בכותל

ריבוי קולות מהותי

כיצד עשויה הדת היהודית להוביל לשלום? אפשרות אחת היא לאסוף היגדים מתוך המסורת התומכים בשלום, ולהתעלם מהקולות המיליטנטיים יותר. אייזקס אינו מסתפק בכך. מטרתו היא לנסח מחדש את היהדות עצמה באופן שוחר שלום. לא רק להראות, למשל, שנבואות מסוימות במקרא מבשרות את השלום, אלא לטעון שתופעת הנבואה עצמה היא כזאת; לא רק להצביע על דברי חז"ל הנוחים להתפרש ברוח השלום, אלא להוכיח שהמסגרת הכוללת של הספרות התלמודית היא "שוחרת שלום" באופיה. אייזקס מגייס לעזרתו מגוון הוגים ורעיונות, ובתוכם שמור מקום של כבוד לתובנות של ויטגנשטיין ודרידה, שאייזקס אינו מסתיר את הערצתו אותם.

החוט החורז את שלל הדיונים בספר הוא התובנה שמה שעושה את הדת לאלימה – כלי הנשק שלה – הוא הוודאות. ודאות דתית, אומר אייזקס, אינה מותירה מקום למסתורין של האלוהים ולריבוי המשמעויות של כתבי הקודש. לעומת זאת, דת "מפורזת", מפורקת מנשק הוודאות, מתאפיינת בענווה ויראת שמים עמוקה, וכתוצאה מכך "בשיקול דעת ובפרופורציה מן הסוג שיש למי שמאמין ויודע שיש מעליו אלוהים". זו אמונה דתית צנועה יותר; היא מבקשת להפנות את המבט אל עבר הנשגב ולא לאחוז בו. המאמין מהסוג הזה אינו מחזיק בטענות מטאפיזיות על מהותו של אלוהים, וממילא אינו מתיימר לתרגם את תוכני המסורת למעשה פוליטי קונקרטי שהוא כביכול רצונו המובהק של אלוהים. אייזקס סבור כי "שלום במזרח התיכון ייתכן כשרעיון השלום יהיה רך לב… אם מחלוקת דתית ממלאת תפקיד בהחרפת הסכסוך, יהיה צורך לרכך את תפישת הצייתנות הדתית שלנו כדי לאפשר את השלום".

האמצעי לפירוק הדת מנשק הוודאות הוא דקונסטרוקציה – ניתוח ביקורתי, ספרותי ופילוסופי, המערער את יסודות הדת ואת ודאותה הפנימית. בעיני אייזקס זו משימה דתית: "דקונסטרוקציה היא התקפה בלתי פוסקת על עובד האלילים, המעז לחלק את האלוהים למנות ארוזות שיהיו בהשגתו ובשליטתו. אם ידיעה היא ביטוי, אזי לא נוכל להעז לדעת דבר באופן מוחלט". הדיונים הפרשניים הרבים בספר נועדו להראות ש"פירוז" הדת אינו תוספת למסורת או איום חיצוני עליה, אלא תובנה מתבקשת הנובעת מאופיה של המסורת עצמה. הוא מבקש לבסס את הטענה הזאת מתוך עיון בשני שלבים מכוננים של היהדות: הנבואה המקראית וההלכה התלמודית.

לדעת אייזקס, הנבואה המקראית מבטאת מודעות לגבולות היכולת של השפה האנושית להכיל את דבר האל. לדבריו, החזונות הפוליטיים הנמסרים בה הם לאמיתו של דבר אנטי־פוליטיים; הם אינם מתנגדים לשלטון מסוים אלא לכל צורה מוכרת של שלטון, והם מצביעים על עתיד משיחי שאינו ניתן להשגה ולביטוי מלא.

ברוח דומה מנתח אייזקס את ספרות חז"ל, והוא מצביע על ריבוי הקולות המהותי למסורת התלמודית. לתפישתו, תופעת המחלוקת אינה רק תוצאה של נסיבות היסטוריות. דובריה של ההלכה מציגים אותה כרצון האל, אך בחשיפת המעשה הפרשני, ובתמיכה בו־זמנית באינספור אפשרויות פרשניות מנוגדות, הם מגלים שאינם מתיימרים לדעת את רצון האל לאשורו, אלא לעצב תרבות המובילה את האדם לעמוד בפני האל ביראה ובענווה.

מייחל לדיאלוג בין־דתי

אייזקס מדגיש פעמים רבות שמטרת הפרויקט הפרשני שלו אינה חילון. לדידו, ניסוח "מפורז" של הדת אינו מחליש את כוחה אלא מגביר אותו. אייזקס שואף להיות מסור לשלום כערך דתי מרכזי כפי שמתנחלים מסורים לארץ ישראל (דימוי הלקוח מדבריו); הוא מבקש להראות כיצד הדת היהודית עצמה היא שוחרת שלום, ברוח הכתוב "וכל נתיבותיה שלום".

ואולם הדרך שבה היהדות ה"מפורזת" של אייזקס אמורה להוביל לשלום אינה מובנת מאליה, שהרי אייזקס מתנגד ליומרה לתרגם את מושגי האמונה והמסורת לצעדים פוליטיים קונקרטיים. את שורשי הפלורליזם הדתי והענווה המטאפיזית שהספר מציע אפשר למצוא אצל הוגים קודמים, אם כי אייזקס מנסח אותם בדרכו הייחודית ומוסיף עליהם משלו. הקשר בין סוג כזה של יהדות לבין השגת שלום הוא החידוש העיקרי של הספר. אלא שנדמה שהקשר הזה אינו ברור מספיק. ייתכן שהחזון של אייזקס, אף על פי שהוא מעורר השראה, מופשט ופרדוקסלי מכדי להשפיע על המציאות.

מבחינה פרשנית, קשה להשיב על השאלה אם הספר משכנע. תיאור כולל של המסורת היהודית לעולם אינו סך התיאורים של כל הטקסטים היהודיים, ותיאור כזה כמעט אינו ניתן לאישוש או הפרכה. מובן מאליו שרוח השלום אינה מנשבת בכל רחבי התרבות היהודית, ואייזקס כמובן אינו טוען כך; אדרבה, לעתים הוא מבקר את עמיתיו הליברלים הדתיים, על שאינם מתייחסים ברצינות מספקת לאותם קולות שאינם ערבים לאוזניהם, ואילו הוא כולל גם את הקולות הללו בדברי חז"ל – "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ואכן לא מצאתי בספר דברי לעג ואיבה כלפי הרכיבים במסורת שניכר כי המחבר מסתייג מהם.

יתרה מזאת, אין בספר יומרה לספק את "הפירוש הנכון" ליהדות, שהרי יומרה כזאת תחתור תחת הקו המרכזי של הספר עצמו, המבקש לערער את הוודאות הדתית. ואם נאמר שהדבקות בערך השלום היא שהובילה לפירושים כאלה ולא לאחרים – לא יהיה בכך שמץ של חתרנות, שהרי המחבר מצהיר על כך שוב ושוב. הוא אף אינו מהסס להתנגד ליומרה האקדמית המופרכת לאובייקטיביות, ולקרוא במפורש לכתיבת מחקרים התומכים בשלום.

"השלום הנבואי" אינו מתווה לפתרון הסכסוך ואין בו הצעה פוליטית מעשית. בלשונו של המחבר זה "חלק מפרויקט חינוכי", המופנה פנימה אל "כל המחויב למסורת היהודית". הספר גם אינו כולל דיונים באיסלאם ובנצרות, אף על פי שהוא מייחל לדיאלוג בין־דתי, שהמשתתפים בו רואים בשלום "הגשמה דגולה של שאיפותיהם, ומוכנים לרדוף שלום בלהט ובאמונה".

השילוב של זיכרונות ילדות ורשמי מלחמה, מחקר אקדמי לצד תפילה, פרשנות מקרא ותלמוד, עושה את הספר הזה לאותנטי, עמוק ועשיר. תוצאה נוספת של המגוון היא שהספר אינו קל לקריאה. מעטים הם הקוראים המצוידים בידע הדרוש כדי לעקוב אחר כל המהלכים המתרחשים בספר (ואיני טוען שאני כזה). דרך הכתיבה אינה אנליטית ולפרקים עמומה ואסוציאטיבית, כמקובל אצל הוגים אירופים בני זמננו. נדמה שהממד האזוטרי של הספר עומד בניגוד לשאיפתו החינוכית של המחבר, ולזכותו ייאמר שהוא מודה בבעיות הללו בכנות.

ספרו של אייזקס מבקש לעורר את הקוראים הדתיים בכך שהוא מנסח את הדת היהודית כדרך חיים שהשאיפה לשלום עומדת במרכזה. לא פחות חשוב הוא האתגר שאייזקס מציב לפני "מחנה השלום", המפרש את המושג "שלום" כפתרון חילוני לסכסוך דתי, ובכך לדעתו מתנכר לזהותם העמוקה של רוב תושבי האזור. עד כמה ריאלי חזון "השלום הנבואי"? האם הדת אכן יכולה להיות נתיב לשלום? לאלוהים פתרונים.

*

התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ"

פורסם בקטגוריה הארץ, סקירות וביקורות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא כיצד היהדות יכולה להוביל לשלום (על "השלום הנבואי" מאת אליק אייזקס)

  1. מאת אהוד עוזיאל‏:

    זה נראה לי ברור, ומיסודות יהדותנו. ואולי עצוב שדווקא בישראל, הוודאות השתלטה על האמונה, מתוך החולשה שעדיין אופפת רבים מאיתנו.

    • מאת עידו‏:

      הוודאות בנוגע למעשה הפוליטי הנכון איננה נחלתו של האדם המאמין באל אלא היא נחלתו של כל אדם חדור אמונה וערכים. ממילא האתגר להפוך את יהדות זמננו לדת של שלום אינו יכול להתרחש באמצעות פגימה בוודאות הדתית (מלאכה שהיא ממילא בלתי אפשרית) מתוך פרשנות מסוימת של האידיאה הדתית (שככל הנראה המוצגת בספר), אלא לחנך לערכי שלום, שוויון כבוד האדם וכיוצ"ב ברוח היהדות מתוך אותה וודאות.

סגור לתגובות.