מושג הקדושה ממלא תפקיד חשוב בספר ויקרא, והשורש קד"ש מופיע בו בתדירות גבוהה (כדאי לקרוא על כך בספרו של מורי, פרופ' ברוך שורץ –'תורת הקדושה'). נביט לדוגמה בפרק ו: את קרבנות המנחה והחטאת נדרשים הכוהנים לאכול "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" (פסוקים ט, יט), מפני ששני הקרבנות הללו הם "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (י, יח, כב). תפקיד קרבן החטאת הוא "לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ" (כג) – לנקות את המקדש מן הטומאה ומן החטאים שדבקו בו.
אך השורש קד"ש אינו משמש כאן רק בשם עצם – קֹדֶשׁ; ולא רק בתואר –קָדֹשׁ; אלא גם בפועל: "כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה, חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה', כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (יא). לא מדובר כאן בתהליך מכוון של "התקדשות" אלא בפעולה חד-פעמית ומקרית של "קדישה". קדושה, בדיוק כמו טומאה, מתפשטת ומדבקת כמו מחלה או חשמל: מגע עם בשר הקרבנות הקדושים מקדש את הבגד, הזקוק לכביסה כדי לחזור למצבו הרגיל (כ). כלי נחושת שנעשה קדוש זקוק לשטיפה יסודית, ובמקרה של כלי חרס אין ברֵרה אלא לשבור אותו (כא).
מוזר לחשוב שקדושה עשויה להיות מצב בלתי רצוי, ועוד בספר ויקרא. אך אם ננסה לתרגם זאת למחשבה שלנו, בקדושה יש מחויבות ומועקה, שלעתים אינה פחותה מהמועקה שבטומאה. מן הסתם איננו רוצים שדגלה ה"טמא" של תנועת המדינה האסלאמית (דעא"ש) יהיה תלוי מעל מיטתנו. אך מה נאמר על דגל ישראל "קדוש" ענק, המתנוסס בחדר השינה? או על אדם שהדגל הוא השמיכה שלו? נדמה שלרוב האנשים יהיה קצת קשה להירדם כך.
זה מה שאומר ספר ויקרא: לא טוב להסתובב עם בגד קדוש, שבטעות נגע בבשר החטאת – שהרי הבגד הזה הוא עכשיו אלוהי, במובן מסוים, ומה יהיה אם יתלכלך, או גרוע מכך – יבוא במגע עם דבר טמא? אין ברֵרה אלא לכבס אותו, כאילו הקדושה עצמה היא לכלוך, ובלבד שיחזור להיות סתם בגד של חול. ואת כלי החרס חייבים לשבור, כי איך אפשר לשתות קפה בספל של אלוהים?
*