בהיסטוריוגרפיה של ספר מלכים, שעורכיה היו בני ממלכת יהודה, מלכי ישראל היו כולם רשעים ארורים. אולם גם לרשעים יש דרגות. העבודה הזרה, שהיא החטא המרכזי של ממלכת ישראל לדורותיה לפי ספר מלכים, מתחלקת לשני סוגים.
הסוג הראשון קרוי על שם ירבעם בן-נבט מייסד הממלכה, והוא מתייחס לעבודת ה' אלוהי ישראל, באמצעים שספר מלכים רואה כבלתי לגיטימיים. ירבעם הקים מקדשים והציב בהם עגלים, מינה כוהנים שאינם משבט לוי והזיז חגים ממועדם – אך מעולם לא עבד אלוהים אחרים.
אחאב, לעומת זאת, מואשם בסוג השני והחמור הרבה יותר של העבודה הזרה – הוא לא רק עבד את ה' בדרך האסורה כמו שעשה ירבעם, אלא עבד אלוהים אחרים ממש. הוא גם לא רק התיר לנשותיו הנכריות לעבוד את אלוהיהן בתוך ממלכתו כפי שעשה שלמה, אלא עבד את הבעל והאשרה בעצמו ואף הקים להם מזבח בשומרון הבירה.
כשספר מלכים רוצה להחמיא למלך מיהודה הוא משווה אותו לדוד, וכשהוא רוצה להשמיץ מלך מישראל הוא משווה אותו לירבעם. אולם ההשוואה לירבעם הייתה עושה חסד עם אחאב. ההליכה בדרכי ירבעם היא החטא הקל ביותר של אחאב: "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (פס' לא). הוא הרחיק הרבה מעבר לכך: "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (פס' לג).
הפרקים הבאים יוקדשו לתיאור נרחב של יחסי המלך אחאב והנביא אליהו. אולם התיאור התמציתי שבפרקנו הוא רקע הכרחי להבנתם: הופעת הנביא הקיצוני ביותר בהתנגדותו לעבודת האלילים היא תוצאה של הופעת המלך הקיצוני ביותר בדבקותו בעבודת האלילים.
*