באחד משיריה שואלת לאה גולדברג: "איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים?". שאלה דומה מפנה משה כלפי אלוהים בפרשת השבוע, "בהעלותך": "למה הרעת לעבדך, ולמה לא מצאתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי 'שאהו בחיקך', כאשר ישא הָאוֹמֵן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו"? (במדבר יא, יב).
משה אינו רואה את תפקידו כהישג אלא כעונש. משא ההורות כבד עליו, הרי לא הוא ילד את העם, ואין להטיל עליו את כל חובות הטיפול בו. יש בכך רמז עבה לאלוהים: אתה יצרת את העם הזה, לא אני. קח אותם ממני.
פרק יא בספר במדבר הוא מעשה עורך, ששזר שני סיפורים עצמאיים לכדי סיפור אחד. משום כך קשה לעקוב אחר העלילה והגיונה הפנימי כאשר קוראים את הפרשה כפי שהיא לפנינו. פרימת החוטים שנשזרו יחד, ובידודו של כל סיפור בפני עצמו, מאפשרים לקרוא אותם בצורתם השלמה והקוהרנטית, ולראות כיצד מתוארת בכל אחד מהם מערכת היחסים המורכבת בין אלוהים, משה ובני ישראל.
הסיפור האחד עוסק בתלונתם של בני ישראל – עוד אחת בשרשרת התלונות האינסופית – על העדר האוכל במדבר, לעומת השפע שכביכול זכו לו במצרים. סיפור זה ממשיך ומתאר כיצד סיפק אלוהים לעם כמות עצומה של בשר, ואז לפתע הכה בהם מכה קשה וקטלנית, שעל שמה נקרא המקום "קברות התאווה". אך מבין השורות מבצבץ סיפור אחר, שאינו עוסק בבשר אלא ברוח, ואינו פותח בתלונת העם אלא בתלונת משה. בסיפור האחר הזה אבקש להתמקד.
בעייתו של משה היא לכאורה פוליטית. הוא מתקשה להתמודד לבדו עם בני ישראל, שכבר אינם משפחה מורחבת אלא עם רב ועצום. זה איננו הסיפור היחיד בתורה המוקדש לבעיה הזו. היא עולה גם בפרשת "יתרו" (שמות יח) ובפרשת "דברים" (דברים א), ובשתיהן נמצא פתרון המניח את הדעת: הרחבת המנגנון השלטוני מאדם אחד לשכבה רחבה של שרים ושופטים, שיסייעו בידי משה בהנהגת העם.
אך בפרשת השבוע הנוכחית, "בהעלותך", אלוהים מציע פתרון אחר לגמרי. הוא מורה למשה לאסוף שבעים מזקני ישראל ולהוציאם אל אוהל מועד. אוהל מועד משמש להיוועדות – מקום מפגש בין אלוהים ואדם. אולם אופיו ומיקומו שנויים במחלוקת בין חלקים שונים של התורה עצמה. רוב האזכורים של אוהל מועד בתורה שייכים למסורת הכוהנית, שזיהתה אותו עם המשכן – המקדש הנודד המצוי בלב המחנה, שבו אלוהים שוכן ומקריבים לו קרבנות. אך לפי המסורת הנבואית, המשתקפת בסיפורנו ובכתובים נוספים, אוהל מועד אינו מקדש אלא מקום התנבאות חופשי, המצוי "מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה… והיה כל מבקש ה' יֵצֵא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות לג, ז).
אם כן, הסיפור שלנו אינו מניח שאוהל מועד אינו משמש להקרבת קורבנות ואינו מצוי בלב המחנה, אלא משמש לנבואה ומרוחק מן המחנה. ואכן, שבעים הזקנים יוצאים מן המחנה ומובלים בידי משה אל סביבות אוהל מועד, שם הם זוכים לחוויה נבואית חד-פעמית. הרוח הייחודית ששרתה עד כה על משה לבדו מואצלת כעת עליהם: "וירד ה' בענן, וידבר אליו, ויאצל מן הרוח אשר עליו, ויתן על שבעים איש הזקנים. ויהי כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו ולא יספו" (במדבר יא, כה).
בניגוד למצופה, אלוהים אינו מסביר למשה כיצד יסייעו לו שבעים הזקנים בהנהגת העם, ואינו מסביר כיצד האצלת הרוח על עשרות בני אדם נוספים תקל על עול ההנהגה הרובץ עליו. מדוע אלוהים אינו מכריז על חלוקת תפקידים פוליטיים אלא על חלוקת הרוח?
אולי הסיבה לכך היא שאלוהים מבין את מה שמשה לא היה יכול לומר לו במפורש, ואף לא להודות בו בפני עצמו: בדידותו של משה לא הקשתה עליו רק בהתמודדות עם העם, אלא גם בהתמודדות עם אלוהים. בתפקיד המתווך הבלעדי בין שמים לארץ, משה נדרש לא רק להביא את דבר אלוהים אל עם קשה עורף וכפוי טובה, אלא גם לגונן על העבדים האומללים ולייצג אותם בפני אל קנא ותובעני. בניגוד לתפקידים פוליטיים, ובדומה לידע או לאהבה, רוח אינה מתמעטת כאשר חולקים אותה עם אחרים – ובכל זאת נראה שעצם הרעיון של האצלת הרוח על הזקנים מסב למשה הקלה.
מי שהסתייג מהחלוקה הזו, וחשש כי היא מאיימת על ריבונותו של משה, היה דווקא יהושע, משרתו הנאמן. הכתוב מספר כי שני נביאים סוררים, אלדד ומידד, לא הצטרפו להליך המסודר של האצלת הרוח אלא התנבאו באופן חופשי ועצמאי: "ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים, ולא יצאו האהלה, ויתנבאו במחנה" (שם, כו). יהושע דרש ממשה לעצור בעדם, שכן פירש את החתרנות הרוחנית כחתרנות פוליטית.
אולם משה עצמו גילה נדיבות כלפי אלדד ומידד. משה של תחילת הסיפור, ששאל את נפשו למות, התרכך לפתע. "המקנא אתה לי?", השיב ליהושע בתמיהה, "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם" (שם, כט). זהו החזון האנרכיסטי של הנבואה, המנוגד לתפיסה ההיררכית של הכהונה: ההתעלות הדתית אינה מוגבלת ליחידים נבחרים ואינה דורשת תיווך ממוסד.
אף שבתחילה נראתה האצלת הרוח כפתרון שאינו ממין העניין, מתברר שהיה בה כדי לפתור את בדידותו של משה. משעה שנעשו שותפים למשה בחוויה הנבואית, חדלו בני ישראל להיתפס בעיניו כנטל, ונעשו לקהילה שלמה של שותפים פוטנציאליים להכלת הרוח האלוהית. ואילו הרוח האלוהית עצמה אף היא חדלה להכביד על משה, ולפתע לא נראתה לו כמשא אלא כמתנה אינסופית, שהוא מבקש להפיץ ולהעניק לכל.
*