פרשת פינחס: המקנאים את קנאתו של אלוהים

הסיפור המתחיל בפרשת השבוע שעבר, "בלק", וממשיך בפרשה הנוכחית, "פינחס", עוסק בקשר המסובך שבין דת, מין וקנאות. בני ישראל, המתקדמים במסעם אל הארץ המובטחת, עובדים את "בעל פעור" – האל הכנעני ששמו בעל, בשבתו במקום בשם פעור. בנימין זומר מסביר בספרו על תפיסות הגוף האלוהי, שבדתות המזרח הקדום יכול היה אל אחד לפצל את אישיותו ולהתגשם בכמה מקומות שונים במקביל, ו"בעל פעור" הוא דוגמה לכך.

משה קורא למנהיגים להרוג את החוטאים, ואז מתרחש האירוע הבא, לתדהמת כולם: "איש מבני ישראל בא, וַיַּקְרֵב אל אֶחָיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כה, ו). לא ברור מה אופייה המדויק של אותה קרבה, אך הפרשנים זיהו כאן קונוטציה מינית מובהקת. בשלב זה גם איננו יודעים במי בדיוק מדובר: רק בהמשך יתברר כי אין מדובר בפשוטי העם אלא באחד ממנהיגי ישראל ובבתו של אחד ממנהיגי מדיין.

במהלך האירועים המהיר הכתוב אינו מתעכב על הפרטים האלה. אפשר שהסיבה לכך היא שהגבר והאישה הללו מוצגים תחילה בעיניו של פינחס, נכדו של אהרון. כדרכם של קנאים פינחס אינו רואה אינדיבידואלים אלא נציגים: לא את כזבי בת צור וזמרי בן סלוא אלא את "המדיינית" ואת "איש ישראל". אל מול חוסר האונים של המנהיגים הוותיקים, משה ואהרון, פינחס הצעיר נוטל בידו רומח והורג את הישראלי והמדיינית.

בנקודה הזו מתחילה פרשת "פינחס". אלוהים משמיע באוזני משה דברי שבח על המעשה: "פינחס… השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמוֹר: הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוהיו, ויכפר על בני ישראל" (שם, יא–יג). במאמרו "זיווגו של האל והולדת הקנאות הדתית" מסביר ישראל קנוהל: "פינחס הוא המוציא לפועל של הקנאה האלוהית – 'בקנאו את קנאתי בתוכם' – ובכך הוא 'מציל' את ה' מלכלות את ישראל בזעם קנאתו". כשכר על המעשה מבטיח אלוהים לפינחס חיי שלווה ומעניק לו ולצאצאיו תפקיד מרכזי בעבודת המקדש.

קנוהל מציב את הסיפור הזה בהקשר הרחב של היחסים בין מיניות לקנאות דתית במקרא, ונחבר זאת גם למחקריו של יהודה ליבס על התיאולוגיה היהודית. ליבס מתנגד לדעה ששלטה במדעי היהדות בדורות הקודמים, ולפיה עניינו המרכזי של המקרא הוא השתחררות מן העולם המיתי של המזרח הקדום ויצירתו של מונותיאיזם רציונלי ומוסרי. לדעת ליבס, המקרא, ובעקבותיו ספרות המדרש והקבלה לדורותיה, אינם נופלים בעוצמתם המיתית מסיפורי האלים הקדמונים, אלא שהם מתמקדים באל אחד. המקרא אינו מטיף לרכישת ידיעה פילוסופית על אודות אחדותו של בורא העולם אלא תובע נאמנות טוטאלית כלפי אלוהי ישראל.

לפי קנוהל, מטפורת הנישואים – המופיעה בתורה במרומז ובספרי הנביאים במפורש – היא המתאימה להביע את סוג הנאמנות הזה, שהוא ייחודי לדת המונותיאיסטית. לאל המקראי אין בת זוג ועם ישראל נתפס כבת הזוג שלו. פירוש הדבר, במוסד נישואים שאינו שוויוני, שלעם ישראל יש חובת נאמנות מוחלטת לאל, אך חובה זו אינה הדדית, שכן לגבר מותר לשאת כמה נשים. הקנאה קשורה במטפורת הנישואים: במקום אחר בתורה היא מופיעה בהקשר של גבר החושד שאשתו בוגדת בו. אלוהים מקנא לישראל כפי שגבר מקנא לאשתו, ועבודת אלוהים אחרים מתוארת במקומות רבים כבגידה וכזנות.

אך ההקשר המיני אינו מצוי רק ברמה המטפורית, שכן העבודה הזרה קשורה פעמים רבות לפעילות מינית חריגה או לקשרים מיניים בין ישראל לעמים. אלא שהאיסור על יצירת הקשרים הללו מוטל על הגברים ולא על הנשים, וכאשר הם מפרים איסור זה הם הנתפסים כבוגדים ומעוררים את הקנאה האלוהית. קנוהל מסביר את ההיפוך המגדרי הזה: "דווקא עליהם, הגברים, יוצאת קנאתו של האל כאשר הם 'בוגדים' בו. במובן זה הם ממלאים את הפונקציה הנקבית ביחסיהם עם האל". הערבוב שבין המטפורה למציאות מתמזג בדמויותיהם של זמרי ופינחס: זמרי הגבר מעורר כמו אישה את קנאתו של אלוהים, המוצג כאן במרומז כבעל קנאי ואלים. פינחס נוטל על עצמו את תפקיד הבעל הזה – ובכך מציל את עצמו ואת העם כולו, שוב בתפקיד האישה, מאותה קנאה עצמה.

חכמינו חיפשו כנראה גינוי למעשהו של פינחס, שעל פניו זוכה לתמיכה בלתי מסויגת של אלוהים. הם מצאו את הגינוי במקום אחר במקרא, וזאת באמצעות זיהוי, על דרך הדרש, בין פינחס לבין קנאי מקראי אחר – אליהו הנביא. זו אולי הסיבה לבחירת ההפטרה (קטע מספרי הנביאים הנקרא לאחר פרשת השבוע): הפטרת "פינחס" לקוחה מספר מלכים, והרקע למסופר בה הוא האירוע בהר הכרמל, שבו ביקש אליהו להוכיח לעיני כל את עליונותו של אלוהי ישראל על האל בעל, ובסופו הרג בעצמו מאות מנביאי הבעל. אליהו נעשה מבוקש על ידי השלטון, שתמך בבעל, ובמצוקתו קבל בפני אלוהים על בוגדנותו של העם.

בתגובה לדבריו זכה אליהו להתגלות אלוהית מיוחדת, כנראה בניסיון להבהיר לנביא כי אלוהים אינו מתגלה רק ברוח, ברעש ובאש אלא ב"קול דממה דקה" (מלכים א יט, יב). אלוהים ניסה למתן את קנאותו של אליהו, אך המטרה לא הושגה: אליהו חזר על תלונתו באותן מילים ממש. בתגובה, ובצעד חריג במקרא, הודיע לו אלוהים על סיום תפקידו כנביא. אם כן, בעוד שפינחס זכה לקידום בשל קנאותו, אליהו פוטר בגללה. דברי אלוהים בפרשת "פינחס" מדברים בעד עצמם ואיש אינו מצנזר אותם; אך לצד קריאת הטקסט והניסיון לפרשו כהווייתו עומדת בפנינו הבחירה איזה טקסט נוסף להניח לצדו.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.