הקדמת אריאל: בימים אלה אני קורא בספרו של פרופ' משה אידל "קבלה וארוס", שתורגם לאחרונה לעברית על-ידי שרגא בר-און בהוצאת שוקן. סמוך לתחילתו נתקלתי בפסקה שעוררה את תשומת לבי. שלחתי אותה לידידי המלומד הלל מנספילד, שחשבתי שיהיה מעניין לדעת מה יחשוב על הדברים. צדקתי: דעתו אכן מעניינת, ועל כן ביקשתי את רשותו להביאה בפניכם. להלן דברי אידל ומיד אחריהם מכתבו של הלל.
להלן אני יוצא מהנחה שהתנ"ך וספרות חז"ל לא פיתחו סוגי שיח שחותרים לחשיבה שיטתית או אנליטית. המִגבשים הספרותיים הללו כוונו יותר כלפי חיי המעשה, דהיינו כדי להורות דרך חיים מסוימת, ליצור מרחב קהילתי זהה של דרכי חשיבה והבנה משותפות. הם התעניינו פחות בפיתוח תאולוגיה שיטתית או בפסיכולוגיה מתוחכמת. משום כך, הניסיון לחלץ מכתבים אלו השקפת עולם על נושאים מופשטים עשוי להיות משימה חשובה, אך קשה ביותר. שני השלבים הראשונים שעיצבו את היהדות הרבנית עסקו לרוב בחיי המעשה יותר מאשר בעקרונות מופשטים. (משה אידל, קבלה וארוס, עמ' 23)
קודם כל, ברור שאין שום קוטביות בין המושגים "מעשה" ו"שיטתיות". יש שיטתיות במעשים, שיטתיות לא מעשית, מעשים לא שיטתיים ומחשבה שהיא לא מעשית ולא שיטתית.
ברור גם, שהרבה מהמקרא ומחז"ל מתמקד בדברים שייעודם אינם בהכרח מעשה, כגון הסיפורים (אם כי זה נכון שספרות החכמה של המקרא היא הרבה יותר מעשית מהפילוסופיה של ימי הביניים. יש שם הרבה עצות בסגנון של: תתנהג מוסרית. אל תאכל פיצה כל היום כי תכאב לך הבטן. אבל עדיין, יש המון במקרא ובחז"ל שהוא ממש לא מעשי, כגון אמרות שהשכינה גולה עם ישראל, מזמורי תהלים וכו').
אם כן, לדעתי הניגוד צריך להיות בין שיטתיות לאי-שיטתיות, וכאן די הייתי מסכים שהחשיבה המקראית והחז"לית הן פחות מופשטות ושיטתיות מהחשיבה של ימי הביניים. חז"ל הם יותר מופשטים מהמקרא, לדעתי. למשל, יש שם כל מיני כללים של ניתוח מערכת המשפט (תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם, למשל), כללים לניתוח המקרא דוגמת שלוש עשרה המידות של ר' ישמעאל (התנ"ך הוא גם פחות רפלקטיבי שכן הוא לא כל הזמן חוזר לטקסט מסוים, וזה עושה אותו יותר "ראשוני", ופחות מפותח בכללים). הראשונים עוד יותר מפתחים את מערכת הכללים המשפטית של חז"ל לכללים, מפתחים ספרי פסיקה שמסווגים את ההלכות השונות, מפרידים בין הלכה לאגדה כדי שיצא יותר נקי ושימושי, לא מתעסקים בסיפורים אלא בפילוסופיה, ועושים עוד הרבה דברים שבהחלט הפכו את המחשבה היהודית ליותר מופשטת ושיטתית.
אך יש לציין, שבהרבה דברים, המקרא, ונדמה לי שגם חז"ל, הם שיטתיים מאוד – רק שהם לא מודעים לשיטתיות שלהם. למשל, לפעמים ישנו מושג במקרא או בחז"ל שאין עליו מסכת מסודרת שמגדירה מהו אותו מושג, אבל הם משתמשים באותו מושג בשיטתיות רבה, כך שבמחקר על המקורות הקדומים שבו אנו נותנים הגדרה תמציתית למושג אנו "מחלצים", במידה מסוימת, את המחשבה הפילוסופית מתוך התנ"ך/חז"ל. גם בחיים, הרבה פעמים אתה פוגש באדם שהוא טיפוס לא פילוסופי בכלל, אבל ברור כמובן שיש לו תפישת עולם שלמה, רק שאין לו את הכלים להסביר לך מהי. זאת נראה לי כוונת אידל כשהוא אומר: "הניסיון לחלץ מכתבים אלו השקפת עולם על נושאים מופשטים עשוי להיות משימה חשובה, אך קשה ביותר".
לדעתי, הרבה מהחשיבה השיטתית של ימי הביניים היא פיתוח של יסודות במקרא ובחז"ל שמחבריהם הקדומים אולי האמינו בהם במלוא עוצמתן, אך לא נתנו להם ביטוי מופשט או שיטתי. למשל, לאחרונה יצא לי לעיין ב"פרשת התשובה" (דברים ל). כתוב שם, שאם אנחנו נשוב אל ה', הוא ישיב אותנו אליו ואל אדמתנו. ברור, שאם הייתי מלמד שיעור תנ"ך, הייתי מסביר שכשאנחנו מתעוררים במעשים טובים ומתקרבים אל ה' מלמטה, ה' מתעורר מלמעלה ומתקרב אלינו. ברור גם שישנו קשר סגולי-מיסטי בתורה בין הארץ למצוות, שהארץ מקיאה אותנו אם אנחנו לא מקיימים אותן. עכשיו הזוהר לוקח את הרעיונות הללו, רק שהוא הרבה יותר היפראקטיבי איתם, הוא מעצים אותם ורואה אותם בכל מקום. בקיצור, עושה ממש שיטה שלמה ממשהו שהוא רעיון מסוים שמציץ פה ושם בתנ"ך. יש לו גם את מערכת הספירות (גוונים וכו'), שעל פיה הוא מפרש סיפורים שונים על פי איכויות רוחניות שונות. כשהזוהר אומר בהקדמה, שהתורה לא הייתה שווה כלום אם היא הייתה רק סיפורים, כי יש סיפורים הרבה יותר טובים מהם בעולם, הוא מצדיק בכך את מערכת הספירות – מה שנותן לדעתו את הטעם לסיפורים. הוא טוען לעליונות של חשיבה מופשטת בעלת איכויות רוחניות על הסיפורים המגושמים של התנ"ך. מצד שני, הוא יוצא נגד המופשטות של הפילוסופיה הימי-ביניימית בחזרה שלו אל המיתוס. הוא כן מתעניין בסיפורים, בניגוד לרמב"ם. אבל מה שהוא לקח מהרמב"ם זה הרפלקטיביות על הסיפורים (הרמב"ם והזוהר שניהם אומרים שהסיפורים הם משלים לדברים אחרים). הוא לא רק מספר סיפורים – הוא מספר סיפורים ומפרש אותם על פי הקבלה. בלשון של סרטר – הסיפורים הם "קיום", החיים עצמם, והפרשנות עליהם היא "מהות" – רפלקסיה על החיים, מופשטות, פרשנות. הזוהר חי את המתח הזה בין סיפור לפילוסופיה בצורה מאוד חזקה. לכן, מצד אחד, יש את המקובלים כמו האר"י, שלקחו את האיכויות הרוחניות של הזוהר ועשו מהם סופר-שיטה, ויש את החוקרים שאוהבים להתייחס אל הזוהר כאל מיתוס, להתעסק בתנינים ובמכשפות ולא בספירות.
לגבי חילוץ של השקפת עולם – זה הכי קשה בחז"ל, ששם ישנם המון רבדים של דורות ועריכה, הכתיבה היא הכי סתומה, גבולות היחידות אינם ברורים, וההקשר ההיסטורי והמחשבתי של הדיון לרוב איננו ברור דיו. אחרי זה הייתי אומר שבזוהר הכי קשה לחלץ השקפות מוגדרות. נכון שההקשר ההיסטורי/מחשבתי הוא יותר ברור (לדעתי), שכן המסגרת ההיסטורית של הרבנים המוזכרים בזוהר היא המצאה ספרותית, ויש שימוש חופשי במקורות הקדומים, כך שדי אפשר להתייחס לזוהר כאל סיפורי שעשוע שנכתבו במאה ה-13 על בסיס מקורות שברובם נמצאים ברשותנו. על אף שיש בזוהר אולי כמה רבדים, לא מדובר בסיכום דעות של מאות חכמים שעברו עיבוד ועריכה מחדש כל כמה דורות. עדיין, מאוד קשה לחלץ משם דעות כי הזוהר לא מתכוון לספר לך משהו מאוד ספציפי. כשכתוב "כמה יפות אותן הציפורים, המצייצות בבוקר של אברהם, ואין בהן שום דין, שהרי המלאך מביא את האורות מצד ימין וסוגר לכמה רוחות את גנזי המלך" – קטע שעכשיו חיברתי אני באופן חופשי, לא ברור מה הוא מנסה להגיד לך, ואם באמת הוא מנסה להגיד לך משהו ספציפי. כך שלמרות שיש לזוהר איזושהי שיטה (דבר שברור מריבוי המושגים שיש בזוהר), לא ברור בכלל מהי ואם אמור להיות פרשנות ברורה.
לסיכום, קשה לחקור את היהדות ולהגיד דברים מוצקים. כל העולם וכל המחשבה מורכבים משיטתיות ומאי-שיטתיות, וזהו הסוד של עיגולים ויושר.
התעייפתי מכתיבה. אשמח גם לשמוע את דעתך.
שנזכה כולנו לתשובה שלמה
הלל