בעקבות סיור ביד ושם

עובדת קיומם של ניצולי שואה – חייהם, משפחתם, שמחתם, עוניים – היא עובדה בלתי נתפסת מבחינתי. אני לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שהשואה ארעה בסך הכל לפני כמה עשרות שנים, פחות משנותיו של אדם, או ליתר דיוק: שנותיו של אדם שזכה לחיים שלמים. לא גדלתי בצִלם של ניצולי שואה; לבּוֹבֶּה וזֶיְדֶה לא היה מספר על היד, והם אף פעם לא הכריחו אותי לגמור את כל האוכל מהצלחת. הם הספיקו לברוח מגרמניה ברגע האחרון; כל ימיהם הצטערו על כך שלא הצליחו לצרף אליהם את משפחתם. אבל בובה וזיידה, שבכל יום שני לקחו אותי מהגן, לא היו סבתא וסבא שלי, אלא של אבא שלי. וכשחושבים על זה ככה, אני אפילו לא דור שלישי.

בעשרה בטבת וביום השואה, היו מזמינים לבית הספר היסודי ניצולי שואה – קראו להם "עדים" – להרצות בפנינו את סיפורם. במבטאים כבדים וצרודים הם נקבו בשמות, מקומות, תאריכים. סיפורים מוזרים, רחוקים. בין לבין מחו דמעה ולגמו תה רגיל מכוס של חדר מורים שהונחה עבורם על השולחן. פעם המורה אמר, שכשהילדים שלנו ילמדו בבית ספר – לא יהיו יותר ניצולי שואה. אני זוכר את המילים שלו: לא יהיו יותר ניצולי שואה. ואתם תסתובבו בבתי ספר – הוא המשיך – ותספרו לילדים, שכשאתם הייתם תלמידים בבית הספר, בא אליכם לכיתה איש זקן ועצוב, שסיפר מה היה שם. אדם שהיה שם, באמת, ממש שם! וכך הילדים שלכם יספרו לילדים שלהם, והם לילדים שלהם. ובסוף אחת ההרצאות, באולם הגדול של בית הספר, כולנו מחאנו כפיים, והאיש הזקן והעצוב בכה ומלמל דבר שלא יכולנו לשמוע. אחר כך, בכיתה, הסביר לנו המורה שהאיש ציטט את הפסוק מתהלים: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ, שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה.

image

כשאני רואה איש כזה אני רוצה לחבק אותו. אבל מה אני מבין בכלל? בסיור ביד ושם השבוע חלפה בי תובנה: אני לא הייתי שורד. אין סיכוי. אולי בכל דור ודור חייב יהודי לראות את עצמו שם, בגטו, במחנה? מה אני יודע על יהודים בכל דור ודור? רק על עצמי לספר ידעתי וגם זה בקושי. אני לא הייתי שורד. ואם זה היה תלוי בי, אני מעדיף גם לא לחשוב על זה לעולם. אבל זה לא תלוי בי, ובכל פעם שאני חושב על זה אני נתקף חולשה, כי אני רגיל לסדר דברים בראש ולתת להם מילים, והדבר הזה לא מסתדר לי בראש ולא בדף ולא בשום מקום. וגם בסיור רציתי רק לשבת ולעצום עיניים, אבל הלכנו והלכנו וכל הקירות צעקו פרטי פרטים תמונות וצלילים וילדי מונקטש שרו התקווה (ואמרתי להדס: המשפחה שלי ממונקטש) ואז הסטודנטים שרפו ספרים (סטודנטים! ספרים! ניסיתי לזהות ספרים בערימה) וסימנו אותנו בצהוב ושרפו בתי כנסת והכניסו אותנו לגטו והיה צפוף ונסענו למחנה והנאצים עשו ישיבה ומצאו פתרון ואף מדינה לא רצתה להכניס אותנו אז נכנסנו לתאים ערומים הכל היה מהיר יעיל עד הרגע האחרון ממש ונגמרה המלחמה והיינו רזים ומובסים אבל איכשהו קמה מדינה ותפסנו את אייכמן ותלינו אותו ונשמנו. מי שנשאר נשם; בעצם לא נשארו הרבה. אז את אלה שנשארו חיפשנו במדור לחיפוש קרובים, ואת אלה שלא – רשמנו בקלסרים עד השמים, נעשה לנו שֵם, אולי אלוהים יראה. אבל אלוהים לא ראה, אז הלכנו לבקר אותו בבית כנסת שהטיסו מרומניה בעזרת דובי. עמדתי בפינה ואמרתי יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, ולקראת סוף המזמור נזכרתי שקוראים את המזמור הזה בהלוויות, שוב, ושוב, כל כך אבסורדי, וכל כך מדהים, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, אולי גם בדרכים שלא ממש מתאימות למלאכים, יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, זה לפחות לא לבד. אם היה לי קפה הייתי מזמין את אלוהים לשתות אתי, גם כי הייתי זקוק לקפה וגם כי תמיד רציתי לדעת כמה סוכר הוא אוהב. אני אוהב בלי סוכר.

 

נכתב בעקבות סיור ביד ושם במסגרת לימוד בצוותא בהנחיית מורתי ד"ר לאה מזור
פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא בעקבות סיור ביד ושם

  1. פינגבאק: yoma | ספר חברה תרבות

  2. פינגבאק: יום השואה « ספר חברה תרבות

סגור לתגובות.