שירת נשים תרבה חכמה

בחודשים האחרונים מפרסם עיתון הארץ סדרת כתבות (בעיקר מאת יאיר אטינגר) ומאמרי דעה על נושאים הקשורים ביהדות, אורתודוקסיה, רבנות וכיוצא באלה, ובקיצור על מה שהם רואים כהקצנה דתית בתוך החברה החרדית והדתית וכתוצאה מכך גם מחוצה להן. בין השאר מתייחסים שם לאפליית נשים וכך מקשרים את העניין ל"גל העכור" של יוזמות החקיקה הנחשבות ימניות, כגון חוק לשון הרע (שאחד מיוזמיו הוא חבר הכנסת ה"ימני" – באותה מידה שהוא "שמאלני" – מאיר שטרית מקדימה).

יש הרבה דברים רעים לומר על התנהלות התקשורת בזמן האחרון, שבו האזנה תמימה לרצועת האקטואליה בבוקר עלולה לגרום נזק משמעותי לשלוותו של האדם הסביר. כך למשל הקישור הזה בין ההקצנה הדתית לבין החקיקה הימנית הוא בעיקר תוצאה של פרנויית השמאל ופחות שיקוף של המציאות, לדעתי (כביכול "חרדים נגד נשים" + "ימנים נגד שמאלנים" = "כולם נגדנו, הדמוקרטים האחרונים"). אבל ברשותכם אנתק כעת את הקשר הזה ואעיר בקצרה משהו בהקשר הדתי בלבד (להלן אדבר באופן כללי על "חילונים" ו"דתיים", למרות החסרונות הידועים שיש בהכללה זו).

לאורך שנים רבות הישראלים החילונים התייחסו ליהדות כחבילה סגורה: קחו הכל או לא כלום. מה שיש בפנים איננו נתון לשיקול דעת: לא של הדתיים עצמם, המופקדים רק על שמירת החבילה ולא על קביעת תכולתה, ובוודאי לא של החילונים, שאם אינם שומרים על החבילה קל וחומר שאין להם גישה אליה. ממילא לא היה טעם "להתערב לדתיים" בעניינים שלהם, אלא לכל היותר לדאוג שהעניינים שלהם לא יפריעו לנו. איך לא אמר הנביא? איש באמונתו יחיה. החילונים השתמשו בשיח של זכויות הפרט – אל תתערב לי, אני לא אתערב לך; בעוד שהדתיים דיברו על חובות הכלל: בשם הצביון, הרוח, דמותה של המדינה היהודית, וכמובן ההלכה.

במסגרת תהליכים עמוקים וארוכים שלא כאן המקום לפורטם, החילונים הבינו שני דברים: (1) היהדות "שייכת" לחילונים בדיוק כפי שהיא שייכת לדתיים; (2) אם החילונים לא "יתערבו" בתוכן היהדות עצמה – יקרו דברים רעים גם לה וגם להם. במילים אחרות, אם פעם חילוני טוב היה מתעצבן וטוען: עזבו אותי עם היהדות הזו שלכם, ואל תמנעו ממני, למשל, לשמוע שירת נשים – אז כיום הוא אומר: זו גם היהדות שלי; אל תהפכו אותה למכשיר לדיכוי נשים, לכיבוש, או לכל דבר אחר שאני, החילוני, רואה כפסול מבחינה מוסרית.

התוצאה הפרדוקסלית היא שכעת סוגי הטיעונים מתהפכים: החילונים מדברים על רעיונות כלליים של פמיניזם, על הצביון היהודי של המדינה, על ערכים שיש להם תוקף אובייקטיבי שמכוחם מותר לכפות על הפרט לפעול בניגוד לערכיו האישיים; ואילו הרב הראשי מדבר על זכויות הפרט וטוען שיש "לכבד את זכותם של החיילים להימנע משמיעת קול שירת אישה", והרב הצבאי הראשי מדבר על "מענה הולם לחייל שעל-פי צו מצפונו אינו מסוגל לשמוע אותה" (בניגוד לרב לבנון [שם], המדבר על "שעת השמד" ו"מסירות נפש"). אחדות ההפכים, כידוע, היא מסימני הגאולה. טוב שהדתיים נזכרים בזכותו של כל פרט לחיות לפי אמונתו; וטוב שהחילונים נזכרים שיש גם כלל מעבר לפרטים. אבל בעיקר טוב שמתנהל כעת ויכוח בשאלה מהי דמותה הראויה של היהדות בישראל, ושלא ניתן להדיר מהוויכוח הזה את היהודים שאינם שומרי הלכה מהסיבה הפשוטה שהם הרוב, ושהם מתחילים להראות סימני התנגדות להדרה הזו.

כמובן, כל אחד מושך את הטיעון לכיוון שלו. הדתיים זוכרים את זכויות הפרט כשמדובר בזכות להחמיר; כדאי שיזכרו גם את הזכות להקל, וכדאי שיזכרו שלעתים יש אפילו חובה להקל, כמו במקרה של רבי טרפון שסיכן את חייו כדי לקרוא קריאת שמע, ובתגובה אמרו לו חבריו שראוי היה לו למות משום שנהג כבית שמאי ולא כבית הלל. מנגד, אני מקווה שהחילונים ימשיכו לנהל מאבק על דמותה של היהדות עצמה; לא תמיד זה אכן קורה, ובוודאי לא בעיתון הארץ, שלפעמים נשמע בו הטיעון הישן של 'תשמרו את היהדות שלכם לעצמכם', ולפעמים זו סתם שנאת חרדים בזויה. ובמסגרת המאבק החשוב הזה, שיש בו צדדים לכאן ולשם אבל אני רואה חשיבות בעצם קיומו, אני מצפה לשמוע מהחילונים עוד משהו: לא רק שהם מוכנים לוותר על עקרון אי-הכפייה כשמדובר בכפיית אחרים, אלא גם במה הם יהיו מוכנים להחמיר – במושגים הפנימיים שלהם – על עצמם, למען המשך יצירתו של מרחב יהודי משותף ומשמעותי בארץ ישראל.