פתיחת ספר ויקרא, המכונה גם "תורת כוהנים", מעוררת את הדיון הישן – שלא נס ליחו – במהותה של עבודת הקורבנות. הרמב"ם, שהקדיש פרקים רבים מחיבורו הפילוסופי הגדול "מורה נבוכים" להתחקות אחר טעמי המצוות ומשמעויותיהן, סיפר באריכות על דעותיהם השגויות של עובדי הכוכבים ועל מנהגיהם הנפוצים בימי קדם. אחת מטענותיו המרכזיות הייתה, שחלק גדול מן המצוות נועד אך ורק לעקור את הפולחן האלילי, המחנך לדעות לא נכונות, ולהציב כנגדו פולחן אלטרנטיבי; וממילא אין לחפש להן טעם מהותי נוסף.
הנה מעט מדברי מורנו:
והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו.
מורה נבוכים ג, לב (מהדורת שוורץ, כרך ב', עמ' 533).
אין לחשוד ברמב"ם, שביצירתו ההלכתית המפוארת "משנה תורה" הקדיש עמל רב לדיני הקורבנות לפרטי פרטיהם, שדבר זה היה קל בעיניו. אף-על-פי-כן, מעוררים דבריו שמץ של אי-נוחות בקורא המחזיק עצמו שומר הלכה, ושאלות טורדניות מנקרות במוחו. האם לשם כך הקדישה התורה שבכתב ספר שלם, והתורה שבעל-פה תלי תלים של הלכות? והלוא התורה היא נצחית, וכיצד ניתן לצמצמה אל תוך הקשר היסטורי מסוים?
ברצוני להתבונן מעט בהיבט נוסף של תפיסת הרמב"ם, הנוגע לקשר שבין הקדוש ברוך הוא לאדם. לאחר חורבן הבית, במהלך החשוב של חז"ל, הוחלפה למעשה עבודת הקורבנות בעבודה שבלב, זוהי תפילה. קל לי לצייר את הקורבנות כפולחן עתיק, דמוי עבודת אלילים, שהרי "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'?" ולמולה התפילה, תהליך פנימי וזיקה דיאלוגית, קולה הזך של הנשמה המתפללת תמיד – אך הרמב"ם קוטע בחדות את הגיגיי הסנטימנטליים, במשפט הבא מיד בהמשך לקטע הקודם:
[שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם…] הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל".
במילים אחרות, אומר לנו הרמב"ם: הכל עניין של הרגל. אין הבדל מהותי בין אותה שחיטה המונית המצמררת את בני דורנו הצמחוני, לבין התפילה והצום הממלאים את עולמם. אילו ניתן היה – ובהמשך הפרק, שלא יובא כאן, מסביר הרמב"ם מדוע אין זה אפשרי ורצוי – היינו מצטווים ב"מחשבה בלי מעשה כלל".
למי שאינו מצוי בעולמו הפילוסופי של הרמב"ם – והלוא מידו ניתנה לנו הרשות לפרשנות מתוך הקשר היסטורי – קשה להשלים עם תפיסה כזו, המעמידה את הקשר שבין אדם לבוראו, את קיום המצוות ואפילו את התפילה, על ידיעה פילוסופית של העובדות המטאפיסיות ה'נכונות'. הקב"ה אינו מתעניין בתפילותינו הכנות, בדיוק כשם שאינו זקוק לזבחינו הריחניים. ואנו אנה אנו באים. מה טוב שנדרש לסוגייה הכאובה גם רבנו צדוק הכהן מלובלין, שהתייחס בין השאר לדעת הרמב"ם וכתב כך:
בתפילה הוא העיקר החשק והרצון להתפלל ולהתחנן, וכמו שאמרו (אבות פ"ב) אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים כו'. שהוא עצמו מאמרם, שלהי מנחות (קי ע"א) בקורבנות [שהתפילה דוגמתן]: שלא תאמר אעשה רצונו וכו'. תלמוד לומר לרצונכם תזבחוהו, דרצונו לומר כי אין הקורבן מצווה, וכמו שכתוב "ולא ציוויתים וגו' על דבר עולה וזבח", וכן בכמה מקומות.
ועיין במורה נבוכים בטעם הקורבנות […] דעניין הקורבנות הוא שמקבל התקרובת נהנה ממנו, וכל העבודה זרה אותו כוח נהנה ומתגבר על ידי אותו קורבן, כמו אדם על ידי מאכל. ומתוך שידעו בעבודה זרה כן, היה חשקם וכוספם שיוכלו להנות כביכול להש"י […] והש"י הרשם בכך, שיוכלו לעשות כן, שיהיו כמהנים אותו. רק מי שצריך לכך באמת הוא נהנה בכך, אבל הש"י אין צריך לכך, ולא תאמר אעשה רצונו כו' כבכל המצוות – רק לרצונכם, כפי הרצון והחשק שלכם כך הוא הקורבן.
צדקת הצדיק, אות מב (מהדורת הר-ברכה, עמ' 15-16).
לאור דברי חז"ל והרמב"ם, מבאר ר' צדוק שלקדוש ברוך הוא אין בעצם שום עניין בקורבנות. הקורבנות הם זכות ולא חובה. התורה 'מתחשבת' בָּעִבְרִי העתיק, שגדל בין עובדי האלילים, ומשתוקק לתת מתנה לאלוהיו, להעניק לו משהו משלו, להסב לו הנאה. "ה' יתברך הרשם בכך", אך ר' צדוק חוזר ומדגיש, שה' כלל אינו זקוק לכך, והאדם המקריב – מקריב לרצונו ולהנאתו שלו בלבד.
תובנה זו נראית לי עגומה עוד יותר. שכן ר' צדוק כורך את הקורבן והתפילה כאחד, וכל מה שאמר על הקורבן אמר על התפילה. ובעוד מדברי הרמב"ם עולה רצון אלוהי – אמנם פילוסופי מדי, אולי מנוכר – ללמדנו אמת, הרי מדברים אלה של ר' צדוק משתמע ח"ו חוסר אכפתיות כמעט מוחלט. איזה ילד שמח להעניק ציור להוריו, אם אלה מושכים בכתפיהם כאומרים: 'נו, אם אתה מוכרח'? מי אוהב להגיש משקה חם לאורח, שמפגין בכל לגימה את טוב לבו המתגלם בכך שלא שפך את המשקה בפנינו? ואם כן, מה טיבה של תפילה "סובייקטיבית" שכזו? האדם מדבר אל עצמו? לשם מה?
אך אל דאגה. לא הוגה חסידי כרבנו צדוק ישאירנו בודדים במערכה, והפיסקה נחתמת כך:
רק דְּמִזֶּה [=שמזה] הוא ההנאה להש"י: מהרצון והחשק שלהם להנותו. וכן התפילה במקום הקורבנות – שאין רצון הש"י מבני אדם שיתפללו לפניו וישנוהו, רק הרצון שלהם להתפלל זהו רצונו יתברך, והבן זה.
ההורים אכן אינם זקוקים לציור שגם מְציירו ישכח אותו מחר. ציור של ילד אחר לא ירגש אותם כהוא זה. והאורח – יכול לשתות קפה בבית, או בבית קפה, ובוחר דווקא בביתנו. על כן מגלה ר' צדוק את הסוד הידוע: רחמנא לִבָּא בעי. הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנתפלל, הוא רוצה שנרצה להתפלל. אין חפצו בעולות וזבחים, אלא בחפצנו להקריב לפניו עולות וזבחים.
ואם כן הלכנו בעקבות הרמב"ם: הקדוש ברוך הוא מעניק לאדם את הזכות להקריב קורבן ולהתפלל, את האפשרות לממש את שאיפותיו האליליות במקורן, אף-על-פי שהוא אינו זקוק לכך כלל. אף-על-פי שהקורבנות והתפילות אינם משנים אותו, אינם מותירים בו כל רושם ואינם גורמים לו הנאה. אלא שסוף הפיסקה מאיר את תחילתה באור אחר: הקדוש ברוך הוא נהנה גם נהנה, רוצה גם רוצה. לא את הציור, לא את הקפה, אלא את רצוננו לְרַצותו; ההשתוקקות האינסופית של האדם למצוא חן לפניו, להעניק לו מה שכלל לא חסר לו, לתת לו מתנה תמימה וילדותית ועוד לדמיין שהוא נהנה ממנה – להשתוקקות זו עצמה משתוקק הקדוש ברוך הוא. "רק הרצון שלהם להתפלל, זהו רצונו יתברך, והבן זה".