הערה מגזרית על סיפורי הבריאה ומקרים אחרים של סתירות וכפילויות בתורה

בציבור הרחב, כולל זרם מסוים בציבור הדתי – והכוונה לזרם של ישיבת הר עציון וסביבתה האידיאולוגית – התקבלה במידה רבה ההבחנה בין שני סיפורי הבריאה שבתורה: האחד מתחיל בפרק א פסוק א ונמשך עד פרק ב פסוק ד (וליתר דיוק, עד אמצעו של פסוק זה); והאחר מתחיל בדיוק בנקודה הזו, וממשיך לפחות עד סוף פרק ב.

להערכתי, הסיבה להשלמה של חלק מהציבור הדתי עם כפל הסיפורים הזה, כלומר לזניחה מסוימת של הפרשנות ההרמוניסטית הרגילה, ולקבלת העובדה הספרותית שלפנינו שני סיפורים שונים ומנוגדים – היא שהרב סולובייצ'יק, במסה "איש האמונה הבודד", הכריז על העובדה הספרותית הזו ואף ביסס עליה מדרש פילוסופי.

אלא שהכפילויות שבתורה אינן מסתיימות בסיפורי הבריאה אלא נמצאות כמעט בכל צומת מרכזי בעלילה של התורה, ובין היתר בסיפורים על מתן חוקי התורה וכן בחוקים עצמם. הכפילויות נמצאות גם בסיפורי האבות: כשם שיש שני סיפורי בריאה, כך למשל יש שני סיפורים על יציאת הגר מבית אברהם, ושלושה סיפורים על הבשורה האלוהית לאברהם על הולדת בנו, ששניים מהם כוללים כריתת ברית.

הרב ברויאר ז"ל, שלימד בהר עציון, כתב בחריפות נגד ההתכחשות לכפילויות והסתירות שבתורה. הוא ראה בהן עובדות, ובהכחשת עובדות הוא לא ראה טעם, לא חכמה ולא יראה. בוויכוח עם נחמה ליבוביץ הסכימו השניים שההכרה הבלעדית בסיפורי הבריאה כמקרה של סתירה קשורה בסמכותו של הרב סולובייצ'יק – והרב ברויאר כעס והתנגד לכך. אך בזמננו, על פי רוב, ממה שמזדמן לי לקרוא – אנשי המקרא בזרם הגוש אינם מתייחסים לכל הדוגמאות שהזכרתי – ולעוד רבות אחרות שהם מכירים היטב – ככפילויות. לשם כך הם מאמצים הסברים ספרותיים הרמוניסטיים, חלקם מיוסדים על דברי חז"ל וחלקם על מחקרים מודרניים בתורת הספרות.

לכל מה שכתבתי אין לכאורה קשר לאמונה בתורה מן השמים: הרב ברויאר האמין בכך באמונה שלמה, ואילו חוקרי ספרות חילוניים, שאנשי הגוש נסמכים על דבריהם, אינם מאמינים בכך. ובכל זאת, נדמה שיש קשר בין הרב סולובייצ'יק, האמונה בתורה מן השמים והמתודות הספרותיות של ישיבת הר עציון (/ מכללת הרצוג / אוניברסיטת בר-אילן). ונדמה שההבדל בין היחס לסיפורי הבריאה לבין היחס לשאר הכפילויות שבתורה, יותר משהוא מלמד על התורה עצמה הוא מלמד משהו על שמרנות וסמכות באחד המעוזים האינטלקטואליים של הציבור הדתי-לאומי.

המחשבה הזו מבוססת על כתבים שונים מפרי עטם של אנשי הגוש המזדמנים לידיי באופן מקרי. נתקלתי גם בכותבים המאמצים באופן רחב יותר את שיטתו של הרב ברויאר, אם כי נדמה לי שהם אינם במעגל המרכזי של הישיבה והמכללה.

אם נסכים לטענה שלי עד כה, שההבדל המדובר אינו טקסטואלי אלא תיאולוגי – יש אומרים שהנימוק התיאולוגי הוא שבסיפורי הבריאה מקובל כבר לראות אלגוריה או מיתוס, בעוד ששאר סיפורי התורה נחשבים כמתארים מציאות היסטורית ולפיכך קשה ומסוכן יותר להבחין בין גרסאות שונות שלהם. אבל מדוע לגיטימי לומר שסיפורי הבריאה הם אלגוריה ואינם מתיימרים לתאר מציאות, ולא לגיטימי לומר זאת, למשל, על סיפורי האבות? כשם שסיפורי הבריאה אינם מוסרים תיאור מדעי של התהוות העולם אלא השקפות ואידיאות על אדם-אלוהים-עולם, גבר ואישה, שבת וכו' – כך אפשר לומר (והמחקר הביקורתי של המקרא אכן אומר) שסיפורי האבות אינם מוסרים תיאור מדעי של התהוות האומה אלא השקפות ואידיאות על מהותו של עם ישראל, הקשר בינו לבין ארץ ישראל, הברית והאמונה, גמילות חסדים ועוד.

אם לגיטימי לומר זאת על הבריאה אך לא על סיפורי האבות – הרי שבעיניי זו עמדה תיאולוגית שבמקרה הזה מבוססת, כפי שאמרתי, על שמרנות וסמכות. זה כמובן לגיטימי, ואני חלילה לא שולל את מקומן של שמרנות וסמכות בתיאולוגיה – לא כאדם דתי ולא כחוקר. מה שכן, ראוי לדעתי שזה יסדוק את הדימוי של הגוש כמעוז של אינטלקטואליות ביקורתית. לדעתי, אינטלקטואל ביקורתי לא אמור להציב גבולות תיאולוגיים למחשבתו, ולא אמור לתת לאחרים לפסוק עבורו בענייני הדעת.

אשר לרב ברויאר עצמו – אני בהחלט מסכים לסבורים שגישתו התיאולוגית אינה משכנעת, או אינה מספקת, או אם להיות יותר נייטרליים – אינה מתאימה לרבים. "הסיפור המשותף" (ובלשון המחקר: הערוך, או הקנוני), שהוא לכאורה תיעוד מהימן של המציאות על אף ריבוי גרסאותיו, הוא תמה מוזרה, שאינה עולה בקנה אחד עם השיטה עצמה. כל השיטה כולה מובילה את הלומד בעל כרחו להטיל ספק באלוהיותה של התורה, גם אם הרב ברויאר לא התכוון לכך ואף התנגד לכך, ואפשר להבין את המסתייגים והחוששים מההליכה בדרך זו, כל שכן הולכת אחרים.

ולסיום, זה בסדר מבחינתי להציב גבולות תיאולוגיים למחקר טקסטואלי של התורה, או לכל דבר אחר. ההסתייגות שלי היא משני דברים: (א) להציג את עצמך כשיא היושר, הפתיחות, האומץ והרציונליזם, כשלמעשה גם אתה מוכן להכיר באמת מטרידה, המכניסה אותך להתלבטויות תיאולוגיות, רק במקרים שבהם רבותיהם של רבותיך כבר הכירו באמת הזו, והיא כבר לא מטרידה אף אחד. (ב) להציג את עצמך כחוקר לכל דבר, כשבפועל אתה חוקר לא-לכל-דבר.

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא הערה מגזרית על סיפורי הבריאה ומקרים אחרים של סתירות וכפילויות בתורה

  1. מאת רוני‏:

    חח.

    (זאת אומרת: קראתי את זה כבר בפייסבוק ואני מתפעלת בכל פעם מהיכולת שלך לתאר דברים בבהירות בלי לוותר על הערה עוקצנית בסוף. תודה ובזזזז בזזזז בזזזז.)

  2. מאת איתן‏:

    יפה אמרת לגבי ההסתמכות על איש האמונה. אבל אני דווקא מבין את ההבחנה בין סיפורי הבריאה לסיפורי האבות:
    ראשית, האבות משמשים כדמויות הזדהות החל מגן הילדים, ולכן הרבה יותר קשה להתנתק מהם ולראות בהם רק שיקוף של אידאות. עיקר עוצמתם כאבות נובע מכך שהם מגלמים את האידאות כבשר ודם, והלימוד ההר-עציוני המחובר לארץ חותר חזק לרובד הממשי הזה של הסיפור. כל זה נכון גם לגבי המשך הסיפורים על עם ישראל.
    בנוסף לכך, סיפורי הבריאה כל כך מנותקים מתפיסת העולם שלנו שהצורך לראות בהם אלגוריה קיים עוד לפני שאלת הכפילות. לכן למרות שגדלנו גם עליהם בגן, די מהר אנחנו מוציאים אותם מפשוטם [בדרך כלל כשפוגשים סרטים על דינוזאורים], וכאמור יש לכך גם מסורת ארוכה להשען עליה. את סיפורי האבות לעומת זאת קל יותר לראות כמציאותיים ונוכחים בשטח, מה גם שיש לזה השלכות פוליטיות ברורות, מהסוג שקשה לחלץ מסיפורים שמעבירים אידאות.
    ולגבי הערעור על החזות האינטלקטואלית של הר עציון – נו שוין. כמו רוב [ואולי כל] האורתודוקסיה המודרנית, הפתיחות בתחום מסוים תמיד נשענת על סגירות בתחום אחר. וראה דברי הרב שג"ר על 'שיטת שני העולמות'. החידוש בשנים האחרונות הוא אולי בכך שהם נאלצים להיות יותר מודעים לזה, כיוון שיש יותר מי שמאתגר אותם משמאל.

  3. מאת שלמה‏:

    כמו שאמר איתן, אצל הסיפורים היותר מאוחרים יש פחות סיבה לומר שהם לא היסטורים, וזה גם עלול לפגוע יותר באדם המאמין.

    אגב, לגבי סיפורים כפולים, אני קרוב לומר שאין בזה בכלל שאלה. זה לא מצוי שבמשפחות לא מתפקדות (כמו שרה/הגר) חוזרים על אותו ריב הרבה פעמים? או שמי שתועה במדבר נהיה צמא יותר מפעם אחת? השאלה קצת מתחזקת כשמדובר בסגנונים שונים (למשל: אלקים/הויה). וכמובן אם יש ממש סתירה צריך להתייחס עליו בכל הרצינות. אבל בוא נהיה ברורים את מה צריך להעסיק אותנו ומה לא.

  4. מאת יאיר‏:

    נפלא!

  5. מאת אברם העברי‏:

    קצת באיחור, אבל שתי הערות:
    1) נראה לי ש'הדבקת' את דעתה של נחמה לייבוביץ ל"רבני הגוש" (=שם קוד כמובן). נחמה אכן לא הסכימה להודות בסתירות, חוץ מבראשית א-ב, שכעדותו של הרב ברויאר, היא הודתה בכך בשל דברי הרב סולובייצ'יק (דברי הר"ב מופיעים בספר "שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר", עמ' 187. בהמשך, אגב, הוא כותב באירוניה על פירושו לחלום יעקב: "…פירוש זה של המקרא לא יכול היה לעלות על דעתה של נחמה, שהרי אבק מינות עולה ממנו – וגם הרב סולובייצ'יק לא אישר אותו."…)
    אבל ממשיכי דרכו של הר"ב כמובן מודים בסתירות ומפרשים אותם בצורה א-הרמוניסטית לחלוטין – ומבחינתם דין סיפורי האבות כדין סיפורי הבריאה: ברור שהם אירעו היסטורית, כמו שברור שה' ברא את העולם. אבל התיאור הספרותי הוא עניין אחר, ובו אפשר להצביע על סתירות ואף ללמוד מהן.

    2) מבחינת היושר האינטלקטואלי, ובהסתכלות המגזרית המתבקשת, רבני הגוש הלכו הכי רחוק שאפשר, ויותר מכך זו דרישה בלתי אפשרית – להודות שלמעשה התורה אינה מן השמים*.
    הרב בזק בספרו "עד היום הזה", למשל, פורס בצורה הוגנת את השאלות הקשות של ביקורת המקרא – לראשונה בספרות ה'דתית'! – ומודה שלא לכולן יש תשובה: יותר מזה אי אפשר. גישה אחרת יש לרב בן-נון למשל – התמקדות בארכיאולוגיה ובריאליה והתעלמות מהנושא הספרותי: אם נוכיח שהאבות היו קיימים, ויהושע בנה את המזבח בהר עיבל, מה זה משנה איך בדיוק נוסחו הסיפורים עליהם?…
    יש אגב גם את הרב אורי שרקי, שלא שייך למילייה הזה, אבל הוא אולי היחיד שמכיר את הבעיות לעומק ובשיעוריו רומז לא אחת לקושיות הביקורת בתחומים רבים ושונים – והוא מציע פתרונות קבליים-מדרשיים מעניינים (תורה "משה-ית" לעומת תורה "אהרון-ית" למשל!), ולי אישית נראה שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים.
    * ראה את ה"וידוי" שלי כאן ובעיקר את התגובות:
    http://ivri.org.il/2015/01/ani-maamin-2/

סגור לתגובות.