"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל… וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" (יג, ג-ד).
אברם הוא מאמין בודד ונודד, מייסד דת. על אלוהיו עדיין אינו יודע רבות: בפרק הקודם ציית לקריאתו ועזב את מולדתו לטובת ארץ לא נודעת. אך דבר אחד הוא כבר יודע – את שמו. ובו הוא קורא באשר הוא הולך.
בספר שמות יתגלה אלוהי ישראל למייסד השני של הדת המקראית, משה. הוא יאמר לו: "אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג). ה' מגלה שם את שמו למשה, לכאורה בפעם הראשונה בהיסטוריה – שכן לאבות האומה נודע רק בשם אחר שלו, "אל שדי". כאן באה לידי ביטוי אחת המחלוקות המפורסמות שבתוך התורה, שהרי לפי הפרק שלנו, וכתובים נוספים בספר בראשית, אברם-אברהם אבינו ידע היטב את שמו של האל. הוא לא היה הראשון: כבר בימיו של אנוש, נכדו של אדם, "הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו).
לכל איש יש שם, ולאלוהים שמות רבים. לימים הפסיקו היהודים לבטא את שמו המפורש של האל. בתמורה העניקו לו שמות נוספים, וביניהם ריבונו של עולם, שכינה, גבורה, מקום, וכמובן הקדוש ברוך הוא. אמור לי מה שם אלוהיך ואומר לך מי אתה. הייתי רוצה להכיר את מי שנתן לאלוהים את הפשוט והמסתורי בכל שמותיו – "השם".
*