בראשית לח: צדקה ממני

הסיפור על יהודה ותמר בפרק לח הוא סיפור על הרבה נושאים: על מיניות ומוות, על משפחה וכוח. בין היתר זהו גם סיפור על כבוד – כבודו של הגבר, אבי המשפחה שנתפס בקלקלתו, ובמרומז גם כבודו של ראש השבט וכבודו של השבט עצמו שהיה לממלכה.

הכבוד הוא מה שמטריד את יהודה כשהוא מחפש לשווא אחר הזונה שבא אליה. כמו מנהיגים פוליטיים, את הטעות הוא עשה בעצמו, וגם ההנאה הייתה כולה שלו, אבל כדי לסגור את החשבון הוא שולח את המקורבים. "תקח לה, פן נהיה לבוז" (לח, כג), הוא אומר לרעהו העדולמי. רק זה חסר לנו, שאנשים יתחילו לדבר והעניין יתגלה.

העניין מתגלה בדרך המביכה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אחרי שנודע ליהודה שתמר כלתו זנתה, והוא מצווה: "הוציאוה ותישרף" (לח, כד) – היא שולחת לו את החותמת, תעודת הזהות שהפקיד אצלה. הקצוות נתפרים ויהודה מבין: אתה האיש.

בשלב הזה מנהיג אחר היה רק מתחזק בהחלטתו: אדרבה, לא רק לשרוף את הכלה שזנתה, אלא לשרוף את הקרבן של התנהגותו האנוכית, את העדה היחידה לנבזיותו. הוציאוה ותישרף, פן נהיה לבוז. אבל במקום זה אומר יהודה: "צדקה ממני" (לח, כו).

זהו ללא ספק סיפור נפילתו של יהודה, אך זהו גם סיפור גדולתו: סיפור שבו הצדק גובר לבסוף על הכבוד. אחד הסיפורים המכוננים של בית יהודה הוא סיפור על היכולת להתנצל.

*

פורסם באתר 929
פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.