בראשית מ: על שכחה וזיכרון

"ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו" (מ, כג).

אפשר להבין את שר המשקים. הצלחה מובילה לשכחה. אנשים שנכשלים זוכרים היטב את מי שתרם לכישלונם. אנשים מצליחים נוטים לייחס את ההצלחה לעצמם. זו לא בהכרח גאווה או התנשאות. ממרום הצלחתם הם באמת לא זוכרים את מי שהיה לצדם בשלבים הקודמים ועזר להם לטפס למעלה. קשה לדמיין שר בכיר החולק את פירות הצלחתו עם עבד שיושב בכלא.

בפרק הבא יעלה יוסף לגדולה ולבנו הבכור יקרא מנשה. נשייה היא שכחה, כמו בביטוי "תהום הנשייה". מנשה פירושו "משכיח". כך מנמק יוסף את קריאת השם: "כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (מא, נא). אך המשפט הזה סותר את עצמו. אדם לא יכול להצהיר ששכח משהו, כי ההצהרה עצמה מעידה שהוא זוכר. גם את יוסף אפשר להבין. את מה שעשו לו אחיו באמת עדיף לשכוח.

מה קשה יותר, לזכור או לשכוח? השר רצה בוודאי לזכור, אך שכח, ואילו יוסף רצה כל כך לשכוח, וזכר. שכחתו של השר נמשכה שנתיים – כששמע על חלום ללא פתרון נזכר מיד. יוסף, לעומת זאת, מעולם לא שכח.

*

פורסם באתר 929
פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.