שמות ג: להסתכל לאלוהים בעיניים

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה… וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת… וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם… וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָֽאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר ה': רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם…" (שמות ג, ב-ז)

לא קשה לראות שהפועל הדומיננטי בתיאור הזה הוא ראה. הראייה מיוחסת גם לאלוהים וגם למשה. מכאן אפשר ללמוד על רגל אחת שני רעיונות חשובים באמונה המקראית.

הרעיון הראשון: אלוהים רואה את האדם. הוא רואה את משה מתקרב, והוא רואה את מצוקת עמו. אלוהים אינו ישות מופשטת, מנותקת ואדישה לעמו, אלא הוא מעורב עם בריותיו ורואה אותן.

הרעיון השני: האדם יכול לראות את אלוהים, אך הראייה הזו בעייתית, מסוכנת ולעתים אסורה. ההגבלות על ראיית אלוהים והסכנות הטמונות בה אינן מעידות שהראייה אינה אפשרית, אלא להפך – שהראייה כן אפשרית. דבר שהוא לא אפשרי לא טורחים לאסור אותו והוא אינו נחשב מסוכן.

התיאור הקצר הזה משלב באופן פרדוקסלי את הממד הפרסונלי והקרוב של האל עם הממד הנשגב והמרוחק שלו (ובכוונה לא כתבתי: המופשט). ה' נראה למשה ומושך את תשומת לבו כדי לספר לו שראה את עוני עמו. אך כאשר משה נמשך אל המראֶה, ה' מזהיר אותו מפני קדושת המקום. משה מבין, ומתמלא חרדה ויראה מפני ראיית האל הרואה אותו. ואז יכול ה' לומר לו: ראה ראיתי.

*

פורסם באתר 929

פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.