בחלוקת העבודה של בני לוי, משפחת קהת מופקדת על התחום היוקרתי והמסוכן ביותר: כלי המקדש, ובתוכם ארון העדות. הפרוטוקול המפורט קובע שהכוהנים, בני אהרן, יכסו היטב את כלי הקודש, כל כלי בכיסוי הייעודי לו, ורק לאחר מכן יגיעו הלוויים. כה קרובים וכה רחוקים, לבני קהת אסור לראות בעיניהם את חפצי הקודש שהם מופקדים על נשיאתם. ראייה אסורה תוביל למוות, ואלוהים אינו חפץ במוות שכזה. לכן הוא מפציר במשה ואהרן: "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם, וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ, וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (פסוקים יח-כ). זה איננו איום אלא אזהרה; אלוהים לא יפגע בעצמו במביטים, אלא עצם הראייה היא שתוביל למותם.
מהי הסכנה הטמונה בראייה? כדאי לחשוב על השאלה הזו דווקא בעידן של תיעוד אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי. מבט הוא מעשה אינטימי, ובלבד שהוא מתרחש בתוך הקשר אינטימי. כאשר פעולה אינטימית נעשית מחוץ להקשר שלה, יש לה אפקט מחלל, ולא רק בהקשר דתי. אם בכל מבט אינטימי יש משהו מן הקודש, במבט זר יש משום חילול הקודש. קדושה מושגת באמצעות הגבלות: של זמן, של מקום, של מורשים ובלתי-מורשים. אם הקודש נגיש לכול, הוא חדל להיות קודש. לכן תרבות המעודדת צפייה מתמדת אינה מקדשת את המבט אלא מחללת אותו. אל תצפו.
*