במדבר ט: אחריך באש ובענן

אפשר לסכם את תשעת הפסוקים האחרונים של פרק ט (טו-כג) במשפט אחד: המשכן היה מכוסה בענן ביום ובמראה אש בלילה, ולפי עליית הענן וירידתו ידעו בני ישראל מתי לנוע ומתי לחנות. אם כך מדוע נדרשו תשעה פסוקים?

דומה שאין לקרוא את תשעת הפסוקים האלה כדיווח אינפורמטיבי, אלא כשיר אהבה מלא רגש דתי. זהו אולי ההסבר לפירוט של כל משכי הזמן האפשריים שהענן עשוי לשהות בהם על המשכן: "יָמִים רַבִּים" (יט), או "יָמִים מִסְפָּר" (כ), או לילה אחד בלבד: "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" (כא), ולעתים "יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים" (כב) – ובני ישראל תמיד בעקבותיו.

אבל מהו היחס הדתי המובע כאן? איזו חוויה עולה משיר האהבה הזה?

בניגוד לסוגים אחרים של חוויה דתית – המוכרים לנו גם מן התורה – אין בפסוקים הללו התגלות מסעירה של אלוהים ולא התעלות הנפש של האדם. אלוהים אינו מתגלה כאן בדמותו ולא באישיותו, אלא בענן שעולה ויורד לסירוגין. והאדם אינו מתגלה כאן ביחידותו ובמקוריותו אלא בציות קולקטיבי. החוויה הדתית הזו אינה מתרחשת במעמקי הלב ובסערת הנפש אלא ברגליים: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (כג).

במילים אחרות, פסוקים טו-כג הם שיר אהבה כוהני. הם מביעים בדרכם הפרוזאית את עצמתה של השמירה הקפדנית על הפרוטוקול, ולא את עצמתה של החריגה מהפרוטוקול. הם מלמדים שאמונה ונאמנות לאלוהים אינן מתבטאות ברגעי שיא, שבהם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר, אלא ברגעי השגרה, ההמתנה, הנסיעה והחנייה; לא בסערה, אלא בסתם יום מעונן "אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שם).

*

פורסם באתר 929

פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.