סיפור המופיע בקובץ המדרשים "פסיקתא דרב כהנא" מתאר את ההסבר הכפול שנתן רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) לטקס הפרה האדומה. בתשובה לנכרי, שפנה אליו בתמיהה, ריב"ז מפרש באוזניו את טקס הטיהור על רקע טקסים דומים שהיו נפוצים בזמנו. כשם שבכל העמים והדתות ישנם טקסי טיהור המפעילים כוחות טבעיים או על-טבעיים כדי לסלק את הטומאה, כך גם בעם ישראל.
אבל תלמידיו של ריב"ז אינם מסתפקים בהסבר הזה, ולאחר שהנכרי עוזב הם שואלים: "רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב?". ואכן, בעבור התלמידים יש לריב"ז הסבר אחר, המכחיש את כוחו הרֵאלי של הטקס: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של הקב"ה הוא". איננו מבצעים את טקס הטיהור משום שהוא אכן מחולל פעולה ממשית בעולם, אלא משום שכך ציווה אלוהים בתורתו. ההסבר הזה, המוצג כדעתו האמיתית של ריב"ז, מעורר שתי בעיות.
הבעיה הראשונה היא שבניגוד להסבר זה, וככל שאפשר לשחזר את תולדות הדת המקראית, נראה שאכן "המת מטמא והמים מטהרים". החוקים הללו אכן נועדו לטהר את הטמאים ולהבטיח שלא יטמאו את המקדש, באופן מילולי וממשי, ובדומה לנהוג בעמים אחרים.
הבעיה השנייה היא שההסבר המיוחס לריב"ז, אם יורחב, עלול לרוקן את המצוות ממשמעותן הקונקרטית, ולייחס משמעות אחידה לכלל הפעולות הדתיות – ציות לגזרתו השרירותית של האל. אולי גם כיבוד אב ואם, שמירת שבת, הימנעות מגזל והקרבת קרבן פסח – כולם בגדר גזרות שאין להן תכלית מלבד ציות לאל?
סוד הקסם של הטענה הזו – "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של הקב"ה הוא" – בולט לעין. שומרי המצוות לדורותיהם נתקלים בסתירות בין השקפותיהם ובין ההשקפות המגולמות במצוות. סתירות אלה יוצרות ניכור ועלולות לפגוע בתוקפן של המצוות. טענת "לא המת מטמא" מתמודדת עם הבעיה הזו: היא מתעלמת מהתפיסות ההיסטוריות שהמצווה מבטאת, והיא מצדיקה את ההתעלמות הזו באמצעות העמדת הצייתנות בלב העשייה הדתית. אם עבודת ה' צריכה להיעשות "לשמה", ולא לשם מטרה נלווית – ממילא הטעם המקורי של המצווה אינו רלוונטי.
דווקא משום שהטענה הזו משכנעת ומועילה, כדאי לתת את הדעת על ההשלכות האינטלקטואליות והדתיות שלה: היא נוטלת מהמצווה הן את פשרה ההיסטורי – הפשר שהוענק לה בעבר; והן את פשרה האקטואלי – הפשר שאנו עשויים להעניק לה בהווה.
*