המשפט החוזר בחוקי המועדים שבפרקים כח-כט הוא "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". עיקרם של הפרקים הללו הוא עבודת המקדש: לכוהנים נאמר בפירוט מה עליהם לעשות, ואילו לעם נאמר בעיקר מה לא לעשות.
מה שמאפיין דבר 'קדוש' – מקום קדוש, חפץ קדוש, זמן קדוש – הוא האיסור להשתמש בו, לנצל אותו לצרכים שלנו. כל השבוע מנצלים את הזמן, אבל את הזמן הקדוש אסור לנצל. עליו להיות מקודש – מוקדש למשהו אחר.
גם הימים הקדושים הישראליים, יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, בנויים במתכונת הכוהנית הזו. "הכוהנים" בפוליטיקה, בתקשורת ובמערכת החינוך עורכים טקסים, אבל רבים אינם משתתפים בהם. מה שנדרש מהציבור הרחב הוא הימנעות: לא לבלות במסיבות, לא לספר בדיחות, ורצוי גם לא לעסוק באופן אינטנסיבי מדי בדברים אחרים. ברגע השיא של הקדושה, הצפירה, נדרשת הימנעות מוחלטת, שבתית, מכל צורכי החולין: "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".
אפשר לחשוב גם על ימים קדושים אישיים או משפחתיים שחל בהם מעין איסור כזה. התלמידים שלי למשל מצטערים במיוחד כשעליהם לגשת למבחן גדול ביום הולדתם. ויש גם שעות קדושות: במשפחות מסוימות אסור לענות לטלפון (בדרך כלל בענייני עבודה) בזמן ארוחת הערב.
תולדות המסורת היהודית, מראשיתה ועד לימינו ממש, קשורות בתולדות המועדים הקדושים ובשאלה מה בדיוק לעשות בהם. שאלה לא פחות חשובה היא מה לא לעשות בהם.
*