החוקר הדגול של האמונה המקראית, יחזקאל קויפמן, טען שבין אמונת ישראל לבין האלילות פעורה תהום. מה שמאפיין לדעתו את האמונה המקראית הוא העדר מיתוס. בניגוד לאלים המיתולוגיים שחלים עליהם חוקי הטבע, הלידה והמוות, האל המקראי הוא טרנסצנדנטי. הוא אינו כפוף להוויה על אלוהית, אלא יוצרה של ההוויה כולה. בתפיסה זו החזיק גם חוקר הקבלה הגדול גרשם שלום, שראה את הופעת הקבלה בימי הביניים כתחייה של המיתוס ביהדות לאחר אלפי שנות הדחקתו במקרא ובספרות חז"ל.
פרופ' יהודה ליבס, מתלמידיו החשובים של שלום בזמננו, מציע דרך שונה להסתכל על הדת המקראית. לשיטתו הדת הישראלית היא בהחלט מיתוס – לא במובן הרווח של סיפור בדיה, אלא במובן של סיפור על האלוהי: סיפור חשוב, מכונן, מסעיר, המעניק לחיינו משמעות. המונותיאיזם, לדעת ליבס, אינו תובנה פילוסופית הנרכשת באמצעות שלילת המיתוס. המונותיאיזם בעצמו הוא מיתוס, שבמרכזו עומד אל אנושי, אוהב וקנאי, שבחר לו לבת זוג את האומה הישראלית והוא תובע ממנה נאמנות מוחלטת (כדאי לקרוא את מאמריו של ליבס, "אהבת האל וקנאתו", ו"המיתוס היהודי וגלגולו" – קובצי doc).
ספר דברים הוא אחד מהביטויים העזים של המיתוס המונותיאיסטי. למשל, הפסוק המפורסם "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד" (ו, ד) עשוי להישמע כהצהרה פילוסופית. אך הציווי הנגזר ממנו הוא לאהוב את ה' בכל הלב והנפש – ולא, כפי שכתב הרמב"ם בהלכה הראשונה של "משנה תורה", לדעת ידיעה פילוסופית ודאית על קיומו המוחלט של האל המופשט.
אהבתו וקנאתו של אלוהים חורזות גם את הפרק שלפנינו. ראשיתו בניסוי שעורך אלוהים כדי לדעת "הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (יג, ד). המשכו במי שמסית לעבודה זרה, שהיא בעיני ספר דברים החטא האולטימטיבי. אותו יש להרוג מיד, ללא היסוס וללא חמלה, ואפילו הוא "רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ" (פס' ז). ולסיום: עיר שלמה שהודחה לעבודה זרה – ויש להשמיד אותה עד היסוד לנצח, "לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ" (פס' יח).
האל המקראי אינו ישות מופשטת וחסרת פנים, שאפשר לתהות על קיומה בדיונים פילוסופיים. הוא אל מלא רחמים ולעתים קרובות הוא אל קנא ונוקם. תוכו רצוף אהבה אך זוהי אהבה עזה כמוות. והנה הבעיה בשני משפטים: רק אל כזה יכול להפעיל בני אדם, ולעמוד במרכזו של מיתוס לאומי מסעיר, שבמידה רבה בזכותו אנו יושבים כאן היום. אבל כשם שהאל הזה תובע ממאמיניו מעשי גבורה וצדק וחירות, ולא פעם תביעתו נענית במלוא ההדר – כך הוא תובע מהם גם לקנא את קנאתו ולהשיב את חרון אפו, וגם התביעה הזו אינה שבה ריקם.
*