פסוקים ד-ט מטילים מגבלות על צירופם של בני עמים מסוימים לעם ישראל. העמונים והמואבים נדחים "גַּם (=אפילו) דּוֹר עֲשִׂירִי… עַד עוֹלָם" (פס' ד), משום שלא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים, ואף שכרו את בלעם הנביא לקללם. לעומת זאת באדומים ובמצרים ניתן להכיר כישראלים לאחר שלושה דורות – האדומים משום קשרי המשפחה, והמצרים בשל נימוק מפתיע מעט: "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (פס' ח).
האם מותר להתייחס לאדם באופן מסוים בשל מוצאו הלאומי ומעשי אבותיו? האם למשל יהודים שנולדו במאה ה-21 צריכים להימנע מקשר עם גרמנים בני דורם? האם חלה על ישראלים בני זמננו חובה מיוחדת – מעבר לחובתו של כל אדם בעולם – לדאוג לשלומם של פליטי השמדת עם ממדינות אחרות?
העדפתו או פסילתו של אדם, הענקת זכויות או הטלת חובות, בשל מעשים שלא עשה ושהתרחשו זמן רב לפני שנולד, נראית בעייתית אם אנו רוצים לראות בכל אדם עולם ומלואו, אינדיבידואל ולא רק חלק מקולקטיב.
עם זאת, כל אדם נולד לתוך תרבות מסוימת, המעצבת ומגדירה אותו כאדם. התרבות שאנו נולדים לתוכה מעניקה לנו את הרגישות המוסרית שלנו מתוקף ההיסטוריה הייחודית שלה.
הישראלי המקראי חש אחווה ואחריות כלפי האדומי, ואילו העמוני והמואבי מעוררים בו דחייה בשל התנכרותם לפליטים הרעבים והצמאים. הגרות במצרים מלמדת אותו לאהוב את הזרים המתגוררים בארצנו. האל שבחר באבותינו ונתן להם את תורתו והושיבם בארץ, הוא שלימד אותנו שכל בני האדם מכל העמים נבראו בצלמו, ועל כן אין לפגוע בהם. לא מדובר פה ברלטיביזם תרבותי; אלה הם ערכים מוחלטים, אך הם נלמדים ומונחלים בשפה כלשהי, מתוך היסטוריה מסוימת ובהשראת מורשת תרבותית ייחודית.
ההכרה בכך שכל אדם הוא בן לתרבות מסוימת, ולא רק אדם לעצמו, עלולה להוביל לבעיות מוסריות, כידוע לנו היטב. אך התנערות מההכרה הזו היא חוסר הבנה של טבע האדם, והיא עלולה דווקא לעמעם את כוחן של מחויבויות מוסריות במקום לחזק אותן.
*