שתי שירות קדומות המופיעות בתורה, מיוחסות לאבות האומה – יעקב ומשה. הן קושרות בין אירועים שהתרחשו בתקופת האבות או בראשית ימיו של עם ישראל, לבין מאפיינים שונים של השבטים בזמן שכבר התמסדו בארץ ישראל. חיפשתי בשירות הללו את תיאור השבט שלי – שבט לוי.
כך הוא מתואר ב"ברכת יעקב":
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה–ז).
וכך ב"ברכת משה":
"וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ 'לֹא רְאִיתִיו', וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" (דברים לג, ח–יא).
שתי השירות מסבירות מדוע שבט לוי מפוזר בין השבטים ומופקד על עבודת המקדש, ושתיהן מסכימות שהדבר קשור באופי האַלים של בני שבט לוי, או של האב הקדמון של שבט זה.
ההבדל הוא שברכת יעקב, המתייחסת להריגת תושבי שכם על ידי שמעון ולוי (בראשית לד), רואה את האלימות הזו כהתפרצות זעם שרירותית ומסוכנת, ולפיכך מתארת את הפצת בני השבט ברחבי ישראל כהתנערות מהאלימות הזו. לעומת זאת ברכת משה מתייחסת להרג בני ישראל החוטאים על ידי בני לוי, בהוראת משה (שמות לב), והיא רואה את ההרג הזה כביטוי של נאמנות לאל, שבזכותו נמצאו הלויים ראויים לשרת בקודש.
נאמנות ראויה לשבח או אימפולסיביות מגונה? פרס או עונש? כמו במקרים רבים אחרים, התורה כוללת יותר מתשובה אחת.
*
uומה אתה חושב על תאוריית הלויים של קנוהל ב"מאין באנו"?