אם מינוי מלך לעם ישראל היה יוזמה של העם, המבטאת כפיות טובה וחוסר אמונה – מדוע אלוהים הסכים? אם התנגדותו של שמואל הייתה מוצדקת, מדוע אלוהים הורה לו: "שְׁמַע בְּקוֹלָם" (פס' ט)?
כדי להשיב על השאלה, עלינו לזכור שהפרק שלנו איננו דיווח עיתונאי, הנמסר בסמוך לאירועים. ספר שמואל מוליך אותנו מאחרון השופטים אל ראשוני המלכים, ומכאן אפשר להסיק שהוא נכתב בתקופת המלוכה עצמה. בעת כתיבתו, המלוכה כבר לא הייתה אפשרות אלא מצב נתון. נותר רק לשאול איך הגענו למצב הזה, והאם הוא טוב או רע.
לכן השאלה איננה "למה אלוהים הסכים" – שהרי בסופו של דבר מונה מלך, וזה סימן שאלוהים הסכים לכך. השאלה היא אחרת: למה מי שכתב את הפרק הזה, במבט לאחור, בחר לספר על הרגע המכונן של המלוכה באופן כל כך חמוץ ולא חגיגי? למה לא הציג את המלוכה כציווי אלוהי אלא כהסכמה מאולצת?
אם נעמיד כך את השאלה, נוכל לראות את הפרק הזה כביקורת נוקבת וחתרנית על שלטון מכהן. זו אינה ביקורת על מנהיג ספציפי אלא על צורת המשטר עצמה: המלך, באשר הוא מלך, גוזל את אדמותינו, לוקח את ילדינו ושולל את חרותנו. אז למה אלוהים עשה לנו את זה? התשובה של הפרק היא: אל תאשימו את אלוהים. כמו כל בחירה פוליטית גרועה, זה היה רעיון שלנו.
*