פרק יב יכול היה להסתיים בשתי דרכים אחרות מהדרך שבה הסתיים.
סוף אפשרי אחד היה ביטול המלוכה. לאחר שהעם הודה בכפיות הטובה שלו, והכיר בצדקתו וביושרו של שמואל ובטובו והשגחתו של אלוהים – המסקנה המתבקשת היא שמינוי מלך הוא רעיון פסול, וכל עוד שמואל עומד לפנינו, יש דרך חזרה.
סוף אפשרי אחר היה התנערות של אלוהים ושל שמואל מאחריותם כלפי העם. הואיל והעם בחר, בכפיות טובתו וכנגד רצון האל, במינוי מלך, הרי שאלוהים – ובוודאי שמואל, שהודח ממשרתו – לא יעמדו יותר לצדו של העם.
אולם הפרק לא מסתיים בביטול המלוכה ולא בהתנערות מהעם. למעשה דבר אינו משתנה: מינוי המלך הוא כבר עובדה מוגמרת מצד העם, ואילו שמואל מבטיח, בשמו ובשם אלוהים, שנאמנותם כלפי העם לא תיפגע. מהי אם כן מטרתו של הנאום?
נראה שמצדו של שמואל, מטרת ההתכנסות בגלגל הייתה להבהיר מי אשם ומי נקי מאשמה: לזכות את עצמו ולהרשיע את העם. שמואל פירש את הדרישה למלך כעלבון אישי צורב, שהוא ביקש להתגבר עליו; גם אלוהים ראה זאת כהבעת אי אמון. זהו אפוא מקרה ייחודי, שבו השליט המודח מבקש מהעם להצהיר שהדחתו מהשלטון אינה מעידה על כישלון השליט, אלא על כישלון העם – והעם אכן מצהיר זאת.
בהקשר הרחב יותר, הפרק מבהיר ששאלת המלוכה אינה שאלה על טִבו של מנהיג כזה או אחר. שמואל היה מנהיג ישר ומסור; זו לא הייתה הבעיה. אך מעבר לכך, בסוף הפרק מתברר כי גם השאלה על צורת המשטר לא תקבע באמת את גורלו של העם. העם לא ייבחן בשליטיו אלא במעשיו: "אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם… וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ".
*