פרשת וארא: תפקידו של אלוהים

image

הקורא את הפרשות כסדרן, בהנחה שתחילתה של הפרשה הנוכחית היא המשכו הישיר של סוף הפרשה הקודמת, נתקל בקשיים. 'וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו: אני ה" (ו, ב) – מדוע אלוהים מציג את עצמו ומזדהה בשמו, כאילו אינם מכירים? מדוע משה אינו מזכיר לאלוהים שכבר ביקש מפרעה לשלח את עמו, אך הוא דווקא הכביד את גזרותיו? מדוע חוזר משה על הטענה שהוא מתקשה בדיבור? ובקיצור: מדוע פרשת 'וארא' חוזרת, אמנם בניסוח אחר, על מה שכבר סופר בפרשת 'שמות'?

מתברר שהתגלות אלוהים למשה שבפרשת 'שמות' וההתגלות שבפרשת 'וארא' אינן שני שלבים באותו סיפור, אלא שני סיפורים שונים המתארים אירוע אחד (בדומה לשני סיפורי הבריאה שבתחילת התורה): התגלותו הראשונה של האל למשה, שכללה את גילוי שמו הפרטי של האל ואת מינוי משה לשליחו. את פנייתו של אלוהים למשה בפרשתנו יש לקרוא אפוא כתחילתם של היחסים בין אלוהים למשה, המבשרת את תחילתה של יציאת מצרים.

בניגוד לדיאלוג העשיר שבפרשת 'שמות', בפרשת 'וארא' אלוהים נושא מונולוג. משה שבגרסה זו אינו נדרש לשאול לשמו: 'הנה אנכי בא אל בני ישראל… ואמרו לי: 'מה שמו' – מה אמר אליהם?' (ג, יג) – שכן אלוהים מציג את עצמו כבר בפתיחת המפגש: 'וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו: אני ה" (ו, ב).

משה מתבקש לבשר לבני ישראל שגורלם עומד להשתנות וישועתם קרובה לבוא. אמנם, הדבר היה מתוכנן זה מכבר, והוא מעוגן בברית שכרת אלוהים עם אבות האומה. אולם הברית הייתה תלויה ועומדת עד שבאה מצוקתם של צאצאי אברהם והזכירה לאלוהים את התחייבותו: 'וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי' (שם, ה).

הנאום שמשה נדרש להשמיע בפני אחיו מפרט את העתיד להתרחש כעת: אלוהים ישחרר את העם מעבדות מצרים, במטרה להנחילם את הארץ שהבטיח לאבות. 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב' (שם, ו-ח).

כעבור מאות רבות של שנים, בתקופה אחרת של גלות ושעבוד, ההבטחה האלוהית לגאול את העם ולהביאו אל הארץ הייתה שוב מקור לנחמה. ארבע הכוסות של ליל הסדר מסמלות את 'ארבע לשונות הגאולה' – ארבעת הפעלים שאלוהים משתמש בהם בנאומו: 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי'. כנגד הפועל החמישי – 'והבאתי' – נהוג להשאיר כוס לאליהו הנביא, שהגעתו מבשרת את השלמת הגאולה.

אולם הנאום אינו כולל רק ארבעה או חמשה פעלים; חסרה עוד כוס בליל הסדר. בדבריו של אלוהים אל העם בפי משה נכלל עוד דבר שהוא מתכנן לעשות, ואולי זהו הדבר המרכזי שהוא מתכנן לעשות – תכליתם של כל הדברים האחרים: להיות אלוהים. 'ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים, וידעתם כי אני ה' אלוהיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים' (שם, ז).

גם הפועל הנשכח הזה, 'והייתי', מתייחס לבני ישראל: 'והייתי לכם לאלוהים'. אולם בניגוד לחמשת האחרים, הוא אינו מתאר באופן ישיר פעולה של אלוהים על בני ישראל. במובן מסוים ההפך הוא הנכון: היותו של ה' לאלוהי ישראל יתבטא בפעולה של בני ישראל כלפי אלוהים – פעולת הידיעה: 'והייתי לכם לאלוהים, וידעתם כי אני ה' אלוהיכם'.

בשבעת הפסוקים המתארים את התגלות האל למשה, צמד המילים 'אני ה" מופיע ארבע פעמים. אלה הן המילים הראשונות שמשה שומע מפי הגבורה, ואלה הן המילים הראשונות שהעם עתיד לשמוע בשמו. הן פותחות את הנאום, מופיעות שוב במרכזו ואף חותמות אותו – ומכל זה מתקבל הרושם שהן תכליתו.

הוכחה נוספת לכך שידיעת ה' היא התכלית המרכזית של יציאת מצרים מצויה בהמשך הפרשה, בדברי האל למשה: 'ואני אקשה את לב פרעה… ולא ישמע אליכם פרעה…' (ז, ג-ד). אלוהים ישפיע על הלך רוחו של פרעה כך שיסרב לשלח את בני ישראל, ואז ישחררם בעצמו, באותות ובמופתים – 'ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים'. והכל לשם אותה מטרה: 'וידעו מצרים כי אני ה" (שם, ד-ה).

מה פשר הידיעה הזו, 'כי אני ה"? מה בדיוק נדרשים בני ישראל, ואף המצרים, לדעת? האם זוהי ידיעת עובדה מסוימת, כמו מספר הטלפון של פלוני או כתובת ביתו של אלמוני? האם הכוונה להיכרות עם אלוהים, ואולי להכרה בו?

בכתובים שונים במקרא מרחיב אלוהים את הקביעה 'כי אני ה". למשל: 'כי אני ה' – עושה חסד, משפט וצדקה בארץ' (ירמיהו ט, כג), או: 'כי אני ה' – מושיעך וגאלך, אביר יעקב' (ישעיהו מט, כו), וגם: 'כי אני ה' מקדש את ישראל' (יחזקאל לז, כח). גם בדבריו למשה בפרשתנו הוא אומר: 'כי אני ה' אלוהיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים'.

אולם כל ההרחבות הללו אינן מחליפות את הסיסמה הבסיסית: 'כי אני ה", ואינן מספקות לה פירוש מלא. אלוהים אינו רק רחום וחנון ואינו רק קנא ונוקם, אינו רק יודע ואינו רק נודע, וגם אינו רק שילוב של כל הדברים הללו. ואין הכוונה לרמוז שהוא נשגב ומסתורי; גם זו, בסופו של דבר, הגדרה חלקית ובלתי ממצה.

באמירה 'אני ה" מתייצב אלוהים אל מול האדם והעולם, ומזדהה בשמו הפרטי. שם פרטי איננו הגדרה; אין הוא תשובה לשאלה 'מהו אלוהים' אלא לשאלה 'מיהו אלוהים', והוא אינו ניתן לרדוקציה לתכונותיו של האל או לפעולותיו. האדם אינו נדרש לפרש את אלוהיותו של ה' אלא להתייצב מולה ולהעיד עליה: 'והייתי לכם לאלוהים, וידעתם כי אני ה". זו כל התורה על רגל אחת: תפקידו של ה' הוא להיות אלוהים, ותפקידם של בני האדם הוא לדעת זאת.

*
פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.