פרשת שמות: מסע החניכה של משה מנסיך מצרים לגואל

בפסוק הראשון של פרשת 'שמות', הביטוי 'בני ישראל' משמש באופן כמעט מילולי, ומציין את צאצאיו של אדם בשם ישראל: 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, איש וביתו באו' (א, א). בהמשך מסופר: 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אֹתָם' (שם, ז) – בני ישראל נעשו כבר לקבוצה אתנית גדולה, שהשפעתה ניכרת במצרים. ועל כך אומר פרעה מלך מצרים לנתיניו: 'הנה עַם בני ישראל, רב ועצום ממנו' (שם, ט). כך, בפסקה אחת, נעשתה המשפחה לעם.

לתיאור הזה של היווצרות העם יש השלכות דרמטיות על תפיסת הלאומיות היהודית: אם עם ישראל נוצר ממשפחה, הרי שהעם הוא לעולם משפחה מורחבת. קשה להפריז בחשיבותו של הדימוי המשפחתי הזה, הקובע את הדרך שבה יהודים רבים רואים את עצמם ואת בני עמם עד היום הזה.

ראיית הסולידריות הלאומית כמבוססת על קרבה משפחתית באה לידי ביטוי בדברי משה אל חותנו בהמשך הפרשה: 'אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים' (ד, יח). אף שיתרו חותן משה הוא איש דת בעצמו, משה אינו מציג בפניו את משימתו כשליחות דתית, הכרוכה בהתגלות אלוהים אליו, אלא כמחויבות משפחתית המובנת מאליה.

עוד בהיותו 'נסיך מצרים', לפני הגיעו אל יתרו ולפני מינויו לשליח האל, הזדהה משה עם בני עמו והחשיבם כאחיו. פעולתו הראשונה הייתה הצלת עברי מידי נוכרי: 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול' (ב, יא-יב). התיאור 'וירא כי אין איש' משתמע לשני פנים: משה ראה כי איש מלבדו אינו נחלץ להגנת העברי, או שמא ראה כי לא נשקפת סכנה שייתפס בהריגת המצרי. מכל מקום, תגובתו הייתה מהירה ואינטואיטיבית.

נדמה היה למשה שהמאבק מתנהל בין טובים לרעים, ושיש זיהוי ברור בין הטובים לבני עמו, שאינם אלא בני משפחתו המורחבת, ובין הרעים לנוכרים. אולם עד מהרה הוא נתקל במקרה מסוג שונה: 'ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים' (שם, יג).

בניגוד למקרה הקודם, משה אינו ממהר לשלוף את חרבו. הוא מתחיל בבירור הנסיבות: 'ויאמר לרשע, למה תכה רעך?' (שם). אף שמשה יודע מי ביניהם הוא הרשע, אינו דומה בעיניו רשע עברי לרשע מצרי. אך לרשע הזה יש טיעון נגדי: 'ויאמר, מי שמך לאיש שר ושפט עלינו? הלהרגני אתה אֹמֵר, כאשר הרגת את המצרי'? (שם, יד).

הרשע העברי מערער על הלגיטימיות של התערבותו של משה, שאיש לא מינה אותו, ויתרה מזו, הוא חושש שמשה יעתיק את דפוס הפעולה שנקט במאבקו נגד הזר אל תוך המאבק הפנימי בין בני העם. ההריגה המהירה, שנראתה קודם כמעשה גבורה שאין להרהר אחריו, מוצבת לפתע בסימן שאלה: שמא הריגת המצרי הייתה מעשה שגוי, ולא רק מבחינה אסטרטגית?

בחיבור 'מדרש פטירת משה' (שהובא בגיליונותיה של נחמה ליבוביץ על ספר שמות) מסופר על שיחה בין משה, הקרב אל מותו, לבין אלוהים, המטיח בו: 'כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי'? משה משיב להגנתו כי לנוכח ההרג ההמוני של המצרים בידי אלוהים עצמו, יהיה זה תמוה להעניש אותו על הריגתו של מצרי בודד. אולם אלוהים מעמיד אותו במקומו: 'ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני'? דומה שאלוהים מצטרף כאן לשאלתו של הרשע: 'מי שמך'?

משהתחוור למשה כי 'אכן נודע הדבר' (שם, יד), הוא נאלץ לברוח למדיין פן ייענש על הריגת המצרי. אך גם שם אינו פוסק מרדיפת צדק. לאחר שני המקרים הקודמים – ריב בין עברי לנוכרי וריב פנימי בין עברים – הוא נתקל במקרה שלישי: ריב פנימי בין נוכרים. 'ולכהן מדין שבע בנות… ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן, ויבאו הרעים ויגרשום, ויקם משה ויושען וישק את צאנם" (שם, טז-יז). העוול אינו נוגע כלל לבני עמו, אולם משה אינו עומד מנגד: הוא מתערב ומגן על הצד החלש.

מלכתחילה לא יצא משה להגן על החלש באשר הוא מפני החזק באשר הוא, אלא לדרוש בשלום בני עמו: 'ויצא אל אחיו וירא בְּסִבְלֹתָם' (שם, יא). אדם קרוב אצל עצמו, והתודעה המוסרית והפוליטית שלו מתפתחת בהדרגה: מדאגה אינסטינקטיבית ובלעדית לבני משפחתו ולבני עמו, דרך בחינה ביקורתית של האמצעים שראוי לנקוט בהם כדי להגן על בני הקבוצה שלו, ועד להתערבות בסכסוך שאין לו כל קשר אליו. מחויבותו האוניברסלית של משה צומחת מתוך מחויבותו הפרטיקולרית.

אפשר שתכליתה של שרשרת האירועים הזו היא להכשיר את משה לקראת השליחות הגדולה של הוצאת העם ממצרים. לאחר שפגש בעצמו בעוול והתנסה בהתמודדות עמו, משה יכול להבין מדוע המשימה שמטיל עליו אלוהים היא משימה צודקת ולא שרירותית. החמלה כלפי החלש וההתקוממות לנוכח העוול התעוררו בו מאליהן, ללא הדרכה ותיווך, וכעת הוא מוכן לשמוע את קולו של אלוהים.

מסע החניכה של משה מלמד שההתנגדות לגזרות פרעה אינה תלויה עקרונית בכך שהסובלים ממנה הם בני ישראל: עוול הוא עוול, ובכל מצב אין להשלים עמו. עם זאת, העובדה שבני ישראל הם המשועבדים מטילה על משה מחויבות מיוחדת להציל את בני עמו, את אחיו, והיא קודמת למחויבותו לפתור את שאר עוולות העולם. בתום המאבק הלאומי והמוסרי נגד שעבוד מצרים, תוטל גם על בני ישראל מחויבות מיוחדת, הנובעת מהיכרותם הקרובה עם מצבם של זרים ובני מיעוטים: 'וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים' (כג, ט).

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.