קריאה מחודשת במגילת העצמאות (על "תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות" בעריכת דב אלבוים)

תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות, הפיסקה השביעית
דב אלבוים (עורך ויוצר). הוצאת בינ"ה והוצאת בית — ידיעות ספרים, 94 עמודים, 128 שקלים

מגילת העצמאות היא הדבר הקרוב ביותר לטקסט קנוני שנוצר בישראל. ההוראה לתלות אותה, לצד ההמנון הלאומי, בכל כיתה במערכת החינוך הממלכתית, מלמדת על הניסיון להקנות לה מעמד של כתבי היסוד של התרבות, שראוי לקרוא ולהגות בהם ולדעת אותם בעל פה. אולם פוסטר על הקיר אינו מספיק כדי להפוך טקסט לקנוני. ההמנון הלאומי מושר בטקסים ומלותיו ידועות, גם אם לא תמיד נקראות ומובנות. הוא קצר וקולע, והאפקט הרגשי שלו חשוב לא פחות מקריאתו המדויקת. המגילה, לעומת זאת, ראויה לא רק להתבוננות ויזואלית או להקראה חגיגית, אלא בעיקר לקריאה ופירוש.

לאחרונה החלו אנשי מרכז ההגות והיצירה של בינ"ה ("בית יוצר לנשמת האומה" — רשת מוסדות חינוך יהודיים־חילוניים), בהובלת דב אלבוים, בפרויקט מרשים של קריאה מחודשת במגילת העצמאות. הטקסט הדחוס של המגילה מתפרש כאן לאט, שורה אחרי שורה, לעתים מלה אחרי מלה. כמו במדרשי חז"ל, המגילה ניצבת במרכז ומסביבה צצים ועולים עיונים מסוגים שונים — לשוניים, היסטוריים, תרבותיים, פילוסופיים, פוליטיים ואמנותיים. בצדק מכונה הפרויקט הפרשני הזה "תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות".

הכרך שלפנינו — זה עדיין לא ספר אלא חוברת גדולה, צבעונית ומהודרת — הוא השלב הראשון בפרויקט. היא מוקדשת דווקא לפיסקה השביעית של המגילה: "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם". קריאה רצופה ומהירה של המגילה יכולה היתה לדלג על הפיסקה הזאת, אך מגוון הכותבים של "תלמוד ישראלי" עושים עמה חסד, ומקדישים לה עשרות עמודים.

image

הנה, למשל, ביחס לביטוי "שארית הפליטה": הטקסט המרכזי של "תלמוד ישראלי", הכתוב בסגנון קצר ודרשני, עומד על ההקשרים המקראיים של הביטוי ועל משמעותם. במאמרים העיוניים מתאר מוקי צור את האוכלוסייה הספציפית שכונתה כך: תושבי מחנות העקורים בתום השואה, שהיו בעלי אוריינטציה ציונית מובהקת. ואילו חגית לבסקי מוסיפה ומלמדת כי הביטוי טומן בחובו דו־משמעות מכוונת: מהפיסקה הזאת עולה ההשקפה הבן־גוריונית שלפיה לא רק ניצולי השואה הם בבחינת "שארית הפליטה", אלא כל העם היהודי לאחר השואה. בהמשך מתברר כי ביטוי זה היה שגור על פיהם של ברדיצ'בסקי, ביאליק וברנר הרבה לפני השואה, והדברים מקבלים ממד נוסף.

חלק זה מסתיים בתביעה מוסרית פנימית: ברוח הטיעון המקראי "כי גרים הייתם בארץ מצרים", טוען אלבוים כי "מדינת ישראל היא מדינת פליטים בהגדרתה", וכשם שפיסקה זו שימשה כצידוק להקמת המדינה, כך עליה לשמש כיום כקריאה "לאהוב את הגר גם כשזה לא מתאים לנו בכלל".

ביטוי מסקרן אחר המופיע בפסקה השביעית של המגילה הוא "עמל־ישרים", מתוך הצירוף "חיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם". למרות הצליל העתיק, "עמל־ישרים" הוא ביטוי חדש, שאינו קיים במקרא או בלשון חכמים. מדבריו של יורם שחר, שחקר את תהליך החיבור של המגילה, מתברר כי באחת מהטיוטות, פרי עבודתו של איש ההסתדרות צבי ברנזון, נכתב: "חיי עבודה ויצירה, חירות ועצמאות", אך המשפטן משה זילברג (לימים היו גם ברנזון וגם זילברג שופטים בבית המשפט העליון) מחק את המלים "עבודה ויצירה" וכתב במקומן: "שלום וכבוד". משה שרת הוא שקבע את הנוסח המפשר בין השניים הקודמים: "כבוד, חירות ועמל־ישרים".

שחר מראה כיצד הוויכוח על ניסוח המלים האלה משתלשל עד למהפכה החוקתית, שבמרכזה "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". במישור הלשוני, שחר משער כי שמו של החוק נקבע בהשראת המגילה, שכן בדרך כלל נקראים חוקים מסוג זה "הצהרה על זכויות האדם" וכדומה; אך בחוק היסוד הישראלי לא הופיעו זכויות אדם אלא "כבוד וחירות" — בדיוק כמו במגילה.

הדמיון הלשוני מדגיש, לדברי שחר, גם את ההבדל המהותי בין המגילה לבין חוק היסוד. הבדל זה נעוץ במה שיש במגילה ואין בחוק — "עמל־ישרים". הביטוי הסוציאליסטי ברוחו נשמט מחוקי היסוד, הנושאים דווקא אופי קפיטליסטי ומגינים בראש וראשונה על זכות הקניין ה"בורגנית". "הפעם הראשונה שיישמו את המהפכה החוקתית הזאת", טוען שחר, "היתה כדי לאפשר לברוקרים של מניות שלא לעבור בחינות מקצועיות לפני שהם משקיעים את כספנו שנחסך בהרבה מאוד 'עמל־ישרים'". אפשר כמובן להתווכח עם הפרשנות הזאת, אולם היא דוגמה נאה לדרך שבה קריאת עומק במגילה עשויה לתרום לדיונים על דרכה של המדינה בהווה.

לא מסתפקים בזעקות

"תלמוד ישראלי" הוא פרויקט חינוכי ציוני, המבקש לשוב ולדרוש את מה שמחבריו תופשים כטקסט המכונן של החברה הישראלית, מתוך הבנה כי מעשה הקריאה והמדרש הוא מעשה של קנוניזציה. שני מאפיינים חשובים של הפרויקט נובעים מן הפער ההיסטורי והתרבותי שבין המגילה לקוראיה ופרשניה כיום. ראשית, "תלמוד ישראלי" היה פעם אוקסימורון. זרמים מרכזיים בהגות הציונית, שקבעו גם את דמותה של מערכת החינוך הממלכתית, העמידו את היהדות הציונית על המקרא לבדו. לא בכדי נקראה ההכרזה בביטוי המקראי "מגילה", ולא בביטוי התלמודי שנבחר כאן — "מסכת".

אלבוים הוא ממבשרי "ההתחדשות היהודית", שקראה תיגר על דחיקתה של הספרות היהודית ה"גלותית" וביקשה להשיב אל הישראלים את המשנה והתלמוד, הפילוסופיה והקבלה. אלא שעד כה החידוש של זרם זה היה קריאה "חילונית" בטקסטים "דתיים", וכעת נעשה ההפך: המתודה המסורתית של קריאה אטית, קשובה, דרשנית ויצירתית, המניחה כי שום מלה לא נבחרה במקרה, מופעלת כאן על טקסט מודרני וחילוני במובהק.

המאפיין השני המבדיל את ה"תלמוד" מן ה"מגילה" הוא שממרחק השנים נוצר מקום גם לביקורת, המצביעה לא רק על מה שיש במגילה אלא גם על מה שאין בה. כך, למשל, באחד המאמרים הפותחים טוען עודה בשאראת כי "מה שבאמת מדאיג במגילת העצמאות הוא מה שאין בה: ההיסטוריה של הארץ". הביקורת שלו נאמרת בקיצור רב; בפרקים העתידיים, שיעסקו בפסקאות הפתיחה של המגילה, יש לצפות לניתוח ביקורתי נרחב של הדרך שבה מספרת המגילה את סיפורו של העם ואת סיפורה של הארץ.

גם מקומם של יהודים חרדים נפקד ממגילת העצמאות, והפרשנים מקדישים כמה פסקאות לתיאור ההתנגדות החרדית לציונות במסגרת הדיון במלים "ולא חדלו להעפיל לארץ־ישראל". מדוע נבחר דווקא המונח "העפלה" לציון העלייה הבלתי־חוקית? ההתחקות אחר מקורו המקראי של הביטוי מובילה אל בני ישראל, שלאחר חטא המרגלים החליטו לנסות ולהיכנס לארץ אף על פי שלא קיבלו את תמיכתם של אלוהים ומשה: "ויעפילו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". היהדות החרדית פירשה את המעשה הציוני כמרידה באומות העולם, ובד בבד כמרידה במלכות שמים. הבחירה במונח "העפלה" מרמזת לאפשרות שהפרשנות החרדית הזאת הולמת גם את תודעתם העצמית של העולים ותומכיהם.

הביטוי הצורם בפיסקה השביעית הוא "ויהודי ארצות אחרות". מאמריהם של קציעה עלון ויוסי סוכרי, הדנים בביטוי זה, קובלים על אזכור היהודים המזרחים במגילה "בדרך שולית, אגבית ומדירה כל כך, לצאת ידי חובה" (דברי עלון). בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות אפשר להתייחס לבחירה זו בסלחנות; אולם מה שעשוי להיות לגיטימי אז דורש תיקון היום. והלא זה אחד מתפקידיו של פרשן הטקסט הקנוני — להצביע על המקומות שבהם הטקסט מן העבר אינו מגשים את דרישות ההווה, ולמלא את הפער באמצעות המעשה הפרשני.

"תלמוד ישראלי", כמו התלמוד הבבלי, אינו מיועד לקריאה רצופה ומהירה אלא לעיון אטי, פעם בסוגיה כזאת ופעם באחרת, ומוטב בחברותא או בקבוצה. המגוון העשיר של הכותבים, הנושאים והסוגות פותח פתחים רבים לאסוציאציות נוספות, לעומק ההיסטורי והספרותי של המלים הקדמוניות שהמגילה עצמה היא פרשנות שלהן, ולדיונים אקטואליים המתעוררים מתוך הקריאה. נדיר למצוא עיונים מקבילים בכתביהם של הוגי הציונות החילונית. למרבה הצער, רבים מהחרדים לדמותה ההומניסטית של החברה הישראלית מסתפקים בזעקות "הדתה", ומעטים מדי נוקטים צעדים פוזיטיביים. לכן יש לברך על מפעל פרשני שהוא יהודי וציוני במובהק אך אינו אורתודוקסי, שהוא עשיר מבחינה טקסטואלית ואינטלקטואלית אך אינו אקדמי. "תלמוד ישראלי" מספק למערכת החינוך ולציבור הרחב הזדמנות פז לעיון מחודש ומאיר עיניים בהכרזת היסוד של המדינה. נותר רק לקוות שההזדמנות הזאת תנוצל.

*

פורסם ב"הארץ ספרים"

*

להורדת הספר מאתר בינה

פורסם בקטגוריה הארץ, סקירות וביקורות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.