מפתה לחשוב על תולדות המלוכה הישראלית, או לפחות זו של יהודה ובית דוד, כשושלת קדושה וטהורה שבה איש אינו תובע את השלטון, והכתר עובר מאב לבנו בטבעיות ובשמחה ובחסדי שמים. לא כך מתאר ספר מלכים את תקופת המלוכה, והפרק הראשון הוא דוגמה עגומה למה שעוד נכון לנו.
הפרק נפתח בתיאור זקנתו של דוד, המבהיר שהמלך הקשיש כבר אינו מעורב בנעשה סביבו. אדוניה בן חגית, שאחרי מות אבשלום נחשב ליורש העצר הרשמי, יודע זאת היטב. הוא מגייס לשורותיו קואליציה מרשימה: יואב בן-צוריה, שר הצבא הוותיק והמנוסה של אביו, ואביתר הכהן, שזכה לחסותו של דוד לאחר שכל בני משפחתו ועירו נרצחו על ידי שאול באשמתו של דוד. אדוניה פועל מהר וזוכה בתמיכתם של שאר בני המלך.
אל מול המשולש הפוליטי-צבאי-דתי של אדוניה-יואב-אביתר מתארגן כינוס חרום של המשולש המקביל, הכולל את אלה שנותרו בחוץ: הנסיך שלמה, גיבור המלחמה בניהו בן יהוידע והכהן צדוק בן אחיטוב.
כנגד האקטיביות של אדוניה בולטת הפאסיביות של שלמה, שאינו ממנה עצמו אלא מוכרז כמלך על ידי אביו. אולם זוהי סצנה מבוימת: השחקנית הראשית בה היא בת-שבע, אמו של שלמה, והבמאי הוא נתן הנביא. שניהם מזכירים למלך הזקן דוד את השבועה שנשבע לדבריהם לבת-שבע – אולם עד כה לא קראנו עליה דבר – ולפיה שלמה בנה ישב על כסאו. המהלך מצליח ואדוניה נאלץ להיכנע ולסגת; בהמשך ינסה שוב לכבוש את המלוכה וישלם על כך בחייו. גם תומכיו ישלמו על ההימור הכושל: יואב ייהרג על ידי בניהו ואביתר יודח מן הכהונה.
אין רגע דל בדרמה הפוליטית הזו וספק אם יש בה רגע של תום. אם יש רגע כזה, זהו הרגע שבו מחליט נתן הנביא להסתכן ולתמוך בהמלכתו של שלמה, בנה של בת-שבע. נתן הנביא היה זה שהוכיח את דוד על חטאו, ואפשר שכעת רצה לעשות חסד עם כבשת הרש באמצעות המלכת בנה.
מלבד זה ייתכן שנתן הסתייג מאדוניה דווקא משום שיואב בן צרויה תמך בו. עוד בימי דוד נחשב יואב לאדם קשה, איש נקמות, שבין היתר היה שותף לפשע הנורא של דוד, כשמילא את פקודתו והפקיר את אוריה למותו. חילופי השלטון הם הזדמנות נאותה להשאיר את יואב מאחור. אם פרשנות זו נכונה, הרי שבתוך סבך האינטרסים הממלא את הפרק, נותר נתן הנביא איש של עקרונות.
*