אחד מהחוקים הרבים בפרשת "משפטים" עוסק בהלוואה – "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" (שמות כב, כד) – והוא כולל שני איסורים. ראשית, אסור למלווה לדרוש מן הלווה ריבית על ההלוואה: "לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (שם). שנית, אם נלקח בגד כמשכון יש להחזירו לפני שקיעת החמה: "אם חבול תחבול שלמת רעך – עד בוא השמש תשיבנו לו" (שם, כה).
שני האיסורים הללו מנוגדים להיגיון הכלכלי העומד בבסיס ההלוואה. האיסור הראשון מונע מההלוואה להיות רווחית. האיסור השני מוביל לכך שהיא עלולה להסתיים בהפסד. היות שמדובר בעני נטול נכסים, הדרך היחידה לוודא שיחזיר את ההלוואה היא להחרים את הפיג'מה שלו – אולם התורה אוסרת זאת.
הנימוק לאיסור פשוט וחד: "כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו! במה ישכב?" (שם, כו). במציאות המשתקפת בחוק לא עמד ארון בגדים שלם לרשותו של הלווה: אם ייקלע לחוסר יכולת לשלם את חובו הוא עלול למצוא עצמו ללא הבגד היחיד שהוא נוהג להתכסות בו בשנתו. זהו מצב כה בלתי נסבל עד שאין צורך להסביר מדוע. אם בכל זאת תאפשר החברה את המצב הזה, אלוהים עצמו ישמע את זעקתו של העני: "והיה כי יצעק אלי – ושמעתי, כי חנון אני" (שם).
בעוד שאלוהים מתאר עצמו כ"חנון", הרי שהחוק הקודם לזה הסתיים דווקא באזהרה מפני גילוי קטלני של כעסו. האיום נועד למנוע התעללות בחלשים – הגרים, האלמנות והיתומים. אם לא תדאגו לחלשים, אומר אלוהים לבני ישראל, אהפוך את בני משפחותיכם לחלשים: "אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי – שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שם, כב-כג).
חוק אחר בפרשה מזהיר את בני ישראל מפני היטמעות בתרבות הכנענית שהם עתידים לפגוש בבואם אל הארץ המובטחת. החוק אוסר על כריתת ברית עם יושביה המקוריים של הארץ והוא מצווה להשחית את מתקני הפולחן שלהם: "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם, כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם" (שם כג, כד).
הבלעדיות שאלוהי ישראל דורש על הפולחן של עמו מודגשת כמה פעמים בפרשה. היא עולה בקנה אחד עם אפיונו העצמי של אלוהים כ"אל קנא" בפרשה הקודמת (שם כ, ה). קנאותו של אלוהים מתבטאת בדרישה למנוע פולחן לאלים אחרים בארץ כנען מחשש שמא יתפתו אליו בני ישראל.
המסורת התלמודית מבחינה בין "מצוות שבין אדם לחברו", הקשורות ביחסים החברתיים, לבין "מצוות שבין אדם למקום", כלומר לאלוהים. אך לשווא נחפש אחר הבחנה זו בפרשת השבוע, שחוקים משני הסוגים משמשים בה בערבוביה. אלוהים הוא המחוקק והריבון היחיד וכל תחומי החיים נדרשים להתנהל לפי הוראותיו. טיעונים מוסריים מובאים במקרא על פי רוב – אם כי לא תמיד – בשמו של אלוהים וללא הבחנה חדה ביניהם לבין טיעונים הנוגעים באופן ישיר לאמונה ופולחן. האל האוסר להתעלל בעניים ובזרים הוא אותו האל הדורש להתבדל מן העמים השכנים ולהשחית את מזבחותיהם.
האם אפשר בכל זאת להפריד בין היסוד המוסרי ובין היסוד הדתי? כמה מן הנביאים מחו על הפרדה כזו בטענה שפולחן שאינו מלווה בחיי צדק ומשפט אינו רצוי בעיני האל. כך למשל אומר אלוהים בפי ישעיהו כי יתעלם מהידיים הפרושות לתפילה שכן הן מלאות דם: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע – ידיכם דמים מלאו" (א, טו). לפי נבואת ירמיהו קובל אלוהים על האמונה שהמקדש מגן על הפושעים: "הגנוב, רצוח ונאוף והישבע לשקר… ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה, אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם 'ניצלנו'"?! (ז, ט-י).
הנביאים התנגדו לחיים דתיים ללא מוסר אך לא העלו על דעתם את האפשרות ההפוכה של חיים מוסריים ללא דת. זו אינה רק סוגייה פילוסופית אלא גם שאלה פרשנית: האם ניתן לאמץ מפרשת השבוע ומהמקרא בכלל את הערכים ההומניסטיים הטמונים בהם בלי לאמץ בהכרח את השקפותיהם הדתיות, שלעתים נובעים מהן גם ערכים שאינם הומניסטיים?
בפרשת "משפטים" רוב המצוות העוסקות בעניינים חברתיים מלוות בנימוקים הפונים אל ההיגיון והרגש ולא רק אל האמונה. השאלה "במה ישכב" העני שבגדו לא הושב לו עם רדת הערב אינה מתבטלת ללא ההקשר הדתי אלא רק נעשית חמורה יותר בהעדר אל שישמע את זעקתו. האיסור על עינוי הגרים מבוסס על הזיכרון ההיסטורי: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ), ושוב בהמשך: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כג, ט), ובאיסור השוחד מדגיש הכתוב את ההשחתה שהוא מוביל אליה: "ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שם, ח).
דומה אפוא שהוצאת המצוות המוסריות מהקשרן הדתי אפשרית מבחינה פרשנית ואינה בגדר עיוות הכתובים. המקרא נוצר בתקופה שבה התקיימה כל התרבות בתחומה של הדת וערכים לאומיים, חברתיים ומוסריים נתלבשו בו כמעט תמיד בלבוש דתי, אולם יש לערכים הללו תוקף ומשמעות גם ללא הלבוש הזה.
אימוץ המקרא כמקור השראה הומניסטי אין פירושו אימוץ כל המקרא או רק המקרא. הוא כרוך בפעולות של פרשנות ושל ברירה, הנובעות בהכרח מהפער התרבותי בין המקרא לבין זמננו וכן מהרבגוניות של המקרא עצמו. באוזני האדם המאמין בוקע מן המקרא קולו של אלוהים התובע צדק ומשפט בתקיפות לא פחותה מזו שבה הוא תובע שלא לעבוד אלוהים אחרים. אך גם עבור כל בן ובת לתרבות היהודית והישראלית, יהיו אמונותיהם אשר יהיו, יש חשיבות בעיגון הערכים ההומניסטיים בספר העתיק המוסיף לחיים עומק ומשמעות.
*