פרק יב מתאר את השתלשלות העניינים שהובילה להתפלגות שבטי ישראל מן הממלכה המאוחדת ופירוקה של הממלכה לשתיים, ישראל ויהודה. לכאורה מה שהוביל לכך הוא עקשנותו של המלך רחבעם: מנהיג שבטי ישראל, ירבעם, ביקש מהמלך החדש להקל במסים, וכיוון שנענה בשלילה הניף את נס המרד.
ואולם אם כך, היינו מצפים שסיסמת המרד תהיה: "העם דורש צדק חברתי". במקום זה צועקים המורדים סדרת משפטים שונה לגמרי: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד" (פס' טז). מה הקשר בין דוד בן ישי לבין סירובו של רחבעם להקל במסים שהטיל שלמה?
אלא שמרד ירבעם ברחבעם לא היה ההזדמנות הראשונה שבה סיסמה זו הושמעה. מקורה אכן בימי דוד, אז השמיע אותה שבע בן בכרי משבט בנימין: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר 'אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל'. וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם" (שמואל ב כ, א-ב).
מתברר, ולא במפתיע, שהמסים היו רק תרוץ. אנשים בוחרים מנהיגים משיקולים של זהות, לא פחות מאשר משיקולים של רווחה, ומדינות לא מתפרקות בגלל פערים כלכליים, קשים ככל שיהיו, אלא בגלל ניכור. הישראלים לא רק חשו שהשלטון ביהודה מפלה אותם, אלא שהוא איננו השלטון שלהם.
קשיות לבו של רחבעם הוציאה את השד השבטי מהבקבוק: הישראלים מעולם לא ראו עצמם חלק מיהודה. המרד של שבע בן בכרי בדוד דוכא אמנם בהצלחה, אך כעת התפרץ מחדש. המורדים לא התעניינו באמת ברחבעם – הם מרדו בסבו, דוד, מייסד השושלת היהודאית, שהוריד את שבטי ישראל מגדולתם. והפעם זה הצליח. בהיסטוריה של שבטי יהודה זהו הסיפור הטראגי על פילוג הממלכה; בהיסטוריה של שבטי ישראל זוהי מגילת העצמאות.
*