פרשת כי תשא: לראות את אלוהים ללא תיווך

רבים מאמינים באלוהים אך מעטים יודעים אותו. הרמב"ם, בפרק החמישי בהקדמתו למסכת אבות, קבע שידיעת אלוהים היא התכלית הראויה לחיים האנושיים: "עליו לשים לנגד עיניו מטרה אחת והיא להשיג את אלוהים יתגדל ויתקדש כפי יכולת האדם, כלומר, לדעת אותו" (בתרגום מיכאל שורץ).

במסורת המקראית וכן בהגותו של הרמב"ם נחשב משה רבנו לאדם שהגשים את התכלית הזו: הוא זכה לידיעת אלוהים בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם. פרשת השבוע, "כי תשא", מתארת את רגע השיא בחיים שהם בעצמם שיא: הרגע שבו ביקש משה, אדון הנביאים, לדעת את אלוהים.

הרקע לרגע הזה הוא הודעה דרמטית שמודיע אלוהים למשה ושבעקבותיה מתעורר ביניהם ויכוח. יוחנן מופס, החוקר שהפליא לתאר את האישיות האלוהית במקרא, הסביר כי הוויכוח נסב על השאלה מי יוביל את בני ישראל מן המדבר אל הארץ המובטחת: אלוהים מורה למשה להודיע לעם כי יהיה זה מלאך בלבד, אך משה מסרב ודורש שיהיה זה אלוהים בכבודו ובעצמו.

image

"אתם עם קשה עורף", מנמק אלוהים את עמדתו, "רגע אחד אעלה בקרבך – וכיליתיך" (שמות לג, ה). אלוהים מכיר היטב את אופיו של העם כמו גם את אופיו שלו. השילוב של העיקשות וכפיות הטובה של העם יחד עם כעסו ההרסני של אלוהים עלול להוביל להשמדתם. מוטב לשני הצדדים כי לא אלוהים ילך עם בני ישראל אלא מלאך, שהוא מעין שליח שמימי או התגלמות חלקית בלבד של האל.

בתגובה, משה מעתיק את הוויכוח מהמישור הלאומי אל היחסים האישיים. "ראה", הוא אומר לאלוהים, "אתה אומר אלי: העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, ואתה אמרת: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי!" (שם, יב). משה מציג את שליחת המלאך כעלבון אישי: אלוהים שלח אותו, את משה, להעלות את העם לארץ, ומעולם לא הזכיר שיתלווה אליו מלאך. העם אולי קשה עורף, אך משה מצא חן בעיני אלוהים. מינוי המלאך אינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיו של אלוהים בדבר יחסיו המיוחדים עם משה.

אלוהים נענה לבקשתו של משה ואומר: "פניי ילכו והניחותי לך" (שם, יד). הפנים מייצגות את נוכחותו הישירה של האדם – ובמקרה זה של אלוהים – באופן אישי וללא תיווך. אני עצמי אתלווה אליכם, אומר אלוהים, ומשה חוזר ומוודא: "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה" (שם, טו) – מוטב לנו שלא לעלות כלל אל הארץ ובלבד שלא נעלה בלעדיך.

משה מנצל את מעמדו האישי בפני אלוהים כדי לרומם את מעמדו של העם כולו והדבר עולה בידו. אולם בד בבד עם השגת המטרה הלאומית של קרבת אלוהים משה שואף להעמיק את קרבתו האישית לאלוהים, וזאת באמצעות שתי בקשות: האחת – "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" (שם, יג), והשנייה – "הראני נא את כבודך" (שם, יח).

אלוהים משיב לבקשה הראשונה בחיוב ולבקשה השנייה בשלילה וליתר דיוק בהסתייגות. הבקשה לראות את כבודו של אלוהים היא כנראה ניסוח מנומס לבקשה לראות את אלוהים עצמו. בקשה זו אינה ניתנת להגשמה מלאה: "לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני האדם וחי" (שם, כ). הרמב"ם, שסבר כי אלוהים הוא מופשט ואינו בעל גוף, פירש את בקשתו של משה כשאיפה להבין את מהותו של אלוהים באופן מלא. לפי הרמב"ם התשובה "לא יראני האדם וחי" פירושה שהאדם, מעצם היותו יצור חי שהתודעה שלו נתונה בגוף חומרי, אינו יכול להשיג באופן מלא את אלוהים, שאינו חומרי כלל.

אולם נראה שלפי פשט הכתובים ביקש משה לראות את אלוהים ממש, והתשובה "לא יראני האדם וחי" אין פירושה שאי אפשר לראות את אלוהים אלא שראייתו כרוכה בסכנת חיים. משה אינו מורשה אפוא לראות את פניו של אלוהים והוא נאלץ להסתפק בראייתו מאחור. אלוהים עצמו יכסה בידו את עיני משה ורק לאחר שיחלוף יוכל משה לראותו: "ושכותי כפי עליך עד עברי, והסירותי את כפי, וראית את אחוריי, ופניי לא ייראו" (שם, כב-כג).

הרמב"ם, בהמשך לשיטתו הפרשנית, מסביר כי ראייה מאחור היא הבנה חלקית. אדם הרואה את חברו מאחור יודע כיצד בערך הוא נראה אך הוא עדיין עלול לבלבל בינו לבין אחרים. אין זו ההיכרות האינטימית של ראיית הפנים הנחרתת בתודעה באופן מובהק. משה משיג אמנם ידיעת אלוהים בדרגה גבוהה מאוד אולם אין ביכולתו להבין את מהותו המלאה.

משה אינו מביט בפניו של אלוהים אולם בהתגלות מיוחדת זו הוא זוכה להגשמת בקשתו השנייה – לדעת את דרכיו. אלוהים מגלה למשה כי הוא "אל רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים" (שם לד, ו-ז). אי אפשר להגדיר את אלוהים באופן מדויק אולם אפשר לתאר את התנהגותו ואת יחסיו עם בני האדם. לדעת הרמב"ם, ידיעת דרכיו של אלוהים מושגת באמצעות התבוננות בטבע, שהוא הביטוי לחכמתו האינסופית.

תאור זה של דרכי האל, שחז"ל כינו אותן "שלוש עשרה מידות", מופיע בווריאציות שונות בכתובים רבים במקרא ולאחר מכן גם בסידור התפילה. בעוד שראיית אלוהים נותרה בגדר ההתנסות הפרטית והחד-פעמית של משה, מידותיו של אלוהים נעשו לטקסט הניתן למסירה. עבור מי שאינו זוכה לראות את אלוהים, לא מלפנים ולא מאחור, לימוד הפרשה הזו הוא אחת הדרכים לידיעת אלוהים, שלפי הרמב"ם היא תכלית האדם, ואפילו משה רבנו לא השיג אותה בשלמות.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.