פרשת צו: הצורך להגביל את הקודש

אחד מתפקידי הכוהנים הוא "להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י). שני הצמדים הללו – קודש וחול, טמא וטהור – ממלאים תפקיד תיאולוגי מרכזי בספר "ויקרא". בספרו "תורת הקדושה" מבאר מורי ברוך שורץ את משמעותם ואת היחסים המורכבים ביניהם לפי פשוטו של מקרא; זו אינה בהכרח המשמעות הרעיונית וההלכתית שניתנה למושגים ביהדות הבתר-מקראית.

קדושה פירושה השתייכות או זיקה לאלוהים. בפרשת השבוע, "צו", נאמר שהכוהן המקריב את קורבן החטאת רשאי לאכול מבשר הקורבן, שהוא "קודש קודשים" (שם ו, יח), אך עליו לעשות זאת בתחום המשכן: "במקום קדוש תֵּאָכֵל, בחצר אוהל מועד" (שם, יט). הכהן, שהוסמך לשרת את אלוהים, אוכל מן הקורבן שהוקרב לאלוהים בחצר ביתו של אלוהים. או בקיצור: אדם קדוש אוכל בשר קדוש במקום קדוש.

החול הוא ניגודו של הקודש: כל מה שאינו נמצא בזיקה מיוחדת לאלוהים. הבית שלי הוא חול ואילו ביתו של אלוהים הוא קודש. הכבשה המטיילת בשדה היא חול ואילו הכבשה המוקרבת לאלוהים היא קודש.

רוב הדברים הם בחזקת חול כל עוד לא התקדשו ובחזקת טהורים כל עוד לא נטמאו. המצב הראשוני והנייטרלי של אדם או חפץ הוא חולין וטהרה, ואילו הקדושה והטומאה הן התופעות המיוחדות.

הטומאה היא מעין לכלוך המעורר מיאוס או רתיעה. היא עשויה להיווצר כתוצאה מחטאים מסוימים, אך היא אינה בהכרח תופעה שלילית: גם לידה, מוות ודם וסת, שהם תופעות טבעיות במחזור החיים ואין בהם כל פגם מבחינה דתית או מוסרית, יוצרים טומאה.

דוגמה לאופן שבו הטומאה מופיעה ומטופלת מצויה בפרשת "שמיני". הכתוב קובע שחיות מסוימות, ובהן עכברים, לטאות וצבים, הן טמאות, וממשיך: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם – יטמא, מכל כלי עץ… כל כלי אשר יֵעָשֶׂה מלאכה בהם – במים יובא, וְטָמֵא עד הערב, וְטָהֵר. וכל כלי חרשׂ אשר יפול מהם אל תוכו – כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (שם יא, לב-לג). כשעכבר מת נופל לתוך קערה – גם הקערה נטמאת. אם זו קערת עץ יש לשטוף אותה במים ולהמתין לחשכה ואז היא שבה ונטהרת. אולם אם זו קערת חרס – אי אפשר לטהר אותה ולכן אין ברירה אלא לשבור אותה.

ואולם בפרשת "צו" מתברר כי לא רק הטומאה מידבקת וטעונה שטיפה במים ולעתים אף שבירה: גם הקדושה פועלת באותה צורה בדיוק. כך נאמר על קורבן החטאת: "כל אשר יגע בבשרה – יִקְדָשׁ… וכלי חרשׂ אשר תבושל בו – יישבר, ואם בכלי נחושת בושלה – ומוֹרַק ושוּטַף במים" (שם ו, כ-כא). כלי נחושת שנגע בבשר הקורבן נעשה קדוש. יש לבטל את קדושתו ולהשיבו אל תחום החול באמצעות שטיפה במים. כלי חרס, שכמו במקרה של טומאה אינו ניתן לתיקון, חובה לשבור – לא מפני שהוא טמא אלא דווקא מפני שהוא קדוש.

הטומאה והקדושה מתפקדות אפוא באופן דומה: הן דינמיות, מתפשטות, מדבקות במגע כמו חשמל או מחלה. הטומאה נחשבת בדרך כלל לתופעה שלילית אך היא עשויה להיווצר בעקבות פעולה לגיטימית ואף רצויה כגון לידה, ואילו הקדושה נחשבת חיובית אך היא עלולה גם להיות תוצאה של מגע בלתי מכוון שיש לתקן.

בתוך הצמדים קודש-חול וטמא-טהור, החול והטהור הם המצבים הנייטרליים. כל אחד מהם יכול לחיות בשלום עם שני המצבים שבצמד הנגדי. במילים אחרות, כל עוד הדבר נמצא בתחום החול הוא יכול להיות טהור או טמא; כל עוד הוא טהור – הוא יכול להיות קודש או חול.

המצב היחיד שהוא מסוכן ובלתי נסבל הוא החיבור בין שני היסודות הדינמיים: הקודש והטומאה. מותר להיטמא מעת לעת: מותר ללדת, לקבל מחזור, לקבור מתים וגם לגעת בעכבר. אולם יש דבר אחד שאסור לטמא לעשות: להתקרב אל הקודש. השילוב של טומאה וקודש הוא קטלני: "כל איש אשר יקרב… אל הקודשים… וטומאתו עליו – ונכרתה הנפש ההיא" (שם כב, ג).

כדי להבין טוב יותר את מושגי הטומאה והקודש ואת חומרת המגע ביניהם נחשוב על אנלוגיה מודרנית שאינה קשורה לאלוהים. בתרבות הישראלית, גן סאקר שבירושלים הוא מקום של חולין ואילו הר הרצל נחשב למקום קדוש (אמנם, במקרא עצמו קברים אינם קדושים אלא טמאים).

הקודש הוא היפוכו של החול ולכן מה שמותר ומקובל בפארק ציבורי אינו ראוי בבית הקברות הצבאי. אילו ריצת המרתון למשל הייתה נפתחת בהר הרצל, היה זה חילול הקודש – לא משום שהמרתון הוא פסול כשלעצמו אלא מפני שבמרחב המקודש אין לעשות מעשים של חולין.

כעת נוסיף לאנלוגיה את ההבחנה בין טמא לטהור. כתובת גרפיטי בוטה נגד יריב פוליטי דומה לדבר טמא: מלכלכת ולא נעימה אך טבעית ולגיטימית במידה. את הפארק הציבורי, השייך לתחום החול, מותר לטמא באופן זמני. בתוך זמן קצר העירייה תנקה את הכתובת ואולי אף תטיל קנס על המרסס, והפארק ישוב וייטהר.

את מרחב הקודש, לעומת זאת, אסור לטמא אפילו באופן זמני. אותה כתובת גרפיטי שתתקבל בהבנה ובסלחנות בפארק, תהיה בלתי נסבלת בין קברי החיילים, וחמורה יותר מריצת המרתון: המרתון מחלל את הקודש אך הכתובת מטמאת אותו. המרסס לא יוכל להצטדק בטענה שהתכוון לנקות אחריו או שהוא זכאי לחופש ביטוי, שכן טיעונים אלה תקפים רק במרחב החול. במרחב הקודש אין להתיר טומאה אף לא לרגע.

הרגישות המיוחדת המאפיינת את התחום המקודש עשויה להיות הסיבה לכך שקדושה אינה תמיד מצב רצוי. הקודש כרוך בחגיגיות, שגב והתעלות רוחנית, אך גם באי נוחות, מתח וסכנה. דווקא ספר "ויקרא", הסובב סביב הקודש, מדגיש גם את הצורך להגביל את הקודש.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.