"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) – אלה הן המילים המצוטטות ביותר בפרשת "קדושים". התנא החשוב רבי עקיבא אמר עליהן: "זה כלל גדול בתורה". בעקבותיו הלכו חכמי הדורות וראו את המילים הללו לא רק כמצווה רגילה אלא כעיקרון יסוד, שמצוות רבות – ויש אומרים: כל המצוות כולן – נגזרות ממנו.
אבל מהו המובן הבסיסי של המילים הללו, "ואהבת לרעך כמוך"? במה מתבטאת אהבת הרֵעַ וממה היא נובעת? האם אדם יכול לאהוב את חברו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו? וכיצד אפשר להטיל חוק על רגשות? בספרו "תורת הקדושה" מציע מורי ברוך שורץ עיון במצווה הזו בהקשרה ומתוך כך הוא משיב על השאלות הללו לפי פשוטו של מקרא.
סדרת המצוות שבפרשה מורכבת ממצוות פולחניות, "בין אדם למקום", וממצוות מוסריות, "בין אדם לחברו", ללא הבחנה בין הקטגוריות: אלה גם אלה מוצגות כציווי אלוהי וכמה מהן, כולל "ואהבת לרעך כמוך", נחתמות במילים "אני ה'".
בתוך הרצף הזה מופיעה הפסקה הבאה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוֹכֵחַ תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (שם, יז–יח). שורץ מציע שתי דרכים לראות את מבנה הפסקה: האחת היא לקשור את שני הקצוות שלה ולראות בהם את הכלל: "לא תשנא את אחיך בלבבך… ואהבת לרעך כמוך". האמצעים ליישום הכלל הזה מפורטים בפנים: "הוכח תוכיח את עמיתך… לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".
הדרך האחרת היא למצוא כאן שתי מצוות שונות המקבילות זו לזו, שבכל אחת מהן יש איסור וחיוב: אין לשנוא בלב אלא יש להוכיח, ואין לנקום ולנטור אלא יש לאהוב. כך או כך יש קשר בין כל חלקי הפסקה הזו והבנת המילים "ואהבת לרעך כמוך" תלויה בהבנת הקטע כולו.
הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך" אינו אוסר לשנוא אדם אלא להסתיר את השנאה בלב. השונא נדרש להשמיע דברי תוכחה באוזני חברו השנוא ולפרט מדוע הגיעו הדברים לידי מצב חמור זה. יש מידה של אופטימיות במצווה הזו: היא מניחה שהשנאה נובעת מנימוקים ענייניים ושחשיפת הנימוקים הללו תוביל לתיקון המצב.
כאשר השונא יוכיח את השנוא הוא יקיים גם את המשך הכתוב – "ולא תשא עליו חטא". נשיאת חטא היא מטפורה: החטא מדומה למשא בעל משקל שהחוטא סוחב. אדם שלא יוכיח את עמיתו אלא יוסיף לשנוא אותו בלבו, סופו שיפגע בשנוא נפשו ובכך יחטא בעצמו בשל מעשי חברו. אמנם, זו אינה מצווה קלה, וכבר רבי עקיבא העיד שאין בדורו אדם היודע כיצד להוכיח את חברו. אולם כפי שמעיר שורץ, לפי הפשט אין מדובר בחובה כללית להעיר לאנשים על מעשיהם הרעים. החובה להוכיח חלה רק על מעשים המעוררים שנאה, שכן תכלית החוק היא להתמודד עם השנאה הזו ולא עם מעשים רעים באשר הם.
ההימנעות משנאה היא גם הנושא של תחילת הפסוק הבא: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך". הנקמה היא תגובה אקטיבית של השבת רעה תחת רעה. לכאורה יש בה כדי לפתור את בעיית השנאה שבלב, שהרי היא מחצינה את השנאה ומביעה אותה במעשה. אלא שדרך זו אינה מפיגה את השנאה אלא מנציחה אותה. זוהי בדיוק התוצאה שהכתוב הזהיר מפניה קודם במילים: "ולא תשא עליו חטא". אולי יש לקרוא את הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך" כאומר: "אפילו בלבבך" – השנאה פסולה אפילו כשאין לה ביטוי חיצוני; קל וחומר שהיא פסולה כאשר היא באה לידי מעשה.
הנטירה דומה לנקמה אך גם לשנאה שבלב: כמו הנקמה היא תגובה לפגיעה; כמו השנאה שבלב היא אינה מעשית. נטירה פירושה שמירה, והנוטר הוא זה ששומר את הטינה בלבו. גם זה אסור.
בפסוק הקודם המילים "הוכח תוכיח את עמיתך" היו הפתרון: ההוכחה היא ההתמודדות הרצויה עם המצב הבעייתי, והיא מנוגדת לדרך ההתמודדות הפסולה שנשללה בראש הדברים – "לא תשנא את אחיך בלבבך". באותו אופן, בפסוק הנוכחי האלטרנטיבה לנקמה והנטירה היא האהבה: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך – ואהבת לרעך כמוך". המבנה זהה: במקום לשנוא בלב עליך להוכיח ובמקום לנקום ולנטור עליך לאהוב.
אם כך, כאשר קוראים את המילים "ואהבת לרעך כמוך" בהקשרן, מתברר כי אין מדובר בחובה כללית, קטגורית, של אהבת אדם. לאהוב כאן אין פירושו להתמסר עד כלות הנפש או לחוש אמפתיה עמוקה. על אלה באמת קשה לצוות. הציווי בפרשה הרבה יותר בסיסי: לא יותר ממצווה רגילה אלא פחות ממנה – סעיף באיסור הנקמה והנטירה. בפרשת השבוע, לאהוב משמעו לא לנקום ולא לנטור, כלומר לסלוח. המילה "לסלוח" אמנם אינה מופיעה כאן, כי סליחה במקרא היא ביטולו המטפיזי של החטא ואת זה רק אלוהים יכול לעשות. אבל להימנע מתגובה שלילית, ואפילו בלב – לכך מסוגל גם האדם ולכך הוא נדרש.
ולמה "כמוך"? לא משום שהאדם נדרש לאהוב אדם אחר באותה מידה שהוא אוהב את עצמו, שהרי אין מדובר באהבה במובנה הרחב אלא במובן ספציפי, שהאדם מצווה לנהוג בו כלפי האחר כשם שהוא נוהג בעצמו. וכאן מתגלה הנחה אופטימית נוספת: החוק לא הכיר את פרויד ואת חיבוטי הנפש האינסופיים, והניח שאדם אינו נוקם ונוטר לעצמו על מעשיו שלו אלא מתגבר על רגש האשמה וממשיך בחייו. וכשם שאדם סלחני כלפי עצמו כך עליו למחול ולוותר לחברו.
המובן המצומצם והקונקרטי הזה של ויתור ואי נקמה – ולא הכלל הגדול של רבי עקיבא וממשיכיו – הוא כנראה המובן המקורי של הדרישה "ואהבת לרעך כמוך". אמנם, יש להודות שגם הוא אינו תמיד קל לביצוע.
*