פרשת בהר: מהי האלטרנטיבה למושגי הקניין והחירות המודרניים

התורה אינה מסמך עקרונות. היא סיפור הכולל בתוכו חוק ובדרך כלל אין היא מנסחת באופן ישיר עיקרי אמונה או הנחות יסוד תיאולוגיות. במיוחד הדברים אמורים לגבי ספר ויקרא, שיש לדקדק בו רבות כדי למצוא את הנימוק והטעם מבעד לפרטי הפרטים של החוקים הכלולים בו. לא כך בפרשת השבוע, "בהר": כאן הנימוקים לחוק הם עקרוניים, גלויים ומפורשים. אפשר ללמוד מהם משהו על יחסו של המחוקק הכוהני לשני מושגים חשובים בהגות הפוליטית והכלכלית המודרנית: הקניין והחירות.

דיני שנת השמיטה, המופיעים בפרשה, מצויים בניסוח אחר גם בשני קובצי חוק אחרים בתורה: בספר שמות (כג, י–יא) ובספר דברים (טו, א–יא). למצווה זו היבטים מעשיים ורעיוניים שונים בכל אחד מהקבצים: בספר שמות נאסר לעבוד את הקרקע בשנה השביעית בעוד שלפי ספר דברים יש לבטל את החובות הכספיים, ובשני החומשים הללו הנימוק הוא התמיכה בעניים: הם יאכלו מן התבואה לפי ספר שמות וייהנו מוויתור על חובם לפי ספר דברים.

גם בפרשת "בהר" שבספר ויקרא השמיטה מסייעת לעניים, אולם קודם לכן – היא קשורה לאלוהים: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ב–ז).

כינויה של השמיטה "שבת לה'" יוצר זיקה בין השנה השביעית לבין היום השביעי: גם ליום השבת נימוקים שונים בספרות המקראית וגם לגביו מדגישה המסורת הכוהנית שבתורה דווקא את יסודו הדתי. לפי הכתובים הנובעים ממסורת זו, השבת אינה מבוססת על הצורך ביום מנוחה לעמלים אלא על זיכרון בריאת העולם בשישה ימים שבסופם פסק אלוהים מעבודתו. בדומה לשבת משמשת השמיטה תזכורת לשלטונו של אלוהים במציאות על ממדיה השונים.

תזכורת זו נאמרת במפורש בהמשך הפרשה: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (שם, כג). משפט המפתח הזה מערער על עצם מושג הקניין ביחס לקרקע: אלוהים הוא הבעלים היחיד של הארץ ובני ישראל אינם אלא אריסים, המורשים לעבוד את האדמה ולהתגורר בה בתנאים מסוימים.

ערעור הבעלות על הקרקע מתרחש בשני מישורים, הפרטי והלאומי, והפרשה כורכת אותם זה בזה. במישור הפרטי היא מסדירה את יחסי הקניין הלגיטימיים ומגבילה אותם. היות שבשנת היובל מתבטלים כל מעשי הקניין, וכל חלקת קרקע שבה אל תושביה המקוריים, יש לערוך את המסחר בהתחשב במספר השנים שנותר עד היובל.

מצווה זו פותחת בהוראה הכללית: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (שם, יד). לאחר הפירוט המעשי היא נחתמת בדרישה: "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך, כי אני ה' אלוהיכם – ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמורו ועשיתם אותם, וישבתם על הארץ לבטח" (שם, יז–יח). השוק אינו מרחב נייטרלי מבחינה דתית והמסחר בין בני אדם צריך להתנהל מתוך יראת אלוהים. כאן נקשרים שני המישורים: רק אם יזכרו בני ישראל שאף חלק של הארץ אינו שייך באופן מוחלט לאף אחד מהם באופן פרטי, הם יזכו להמשיך ולהתגורר בארץ כקולקטיב לאומי. כשם שכל אחד מחלקי הארץ אינו שייך לאדם מסוים כך הארץ כולה אינה שייכת לעם מסוים – "כי לי הארץ".

אין פירוש הדבר שהחוק המקראי אינו מעניק לאדם או לעם כל זכויות על רכושם ועל אדמתם, אולם זכויות אלה הן לעולם מותנות ואינן מוחלטות. הארץ היא "אחוזתם", לא קניינם.

לא רק הרכוש מופקע בפרשה מידיו של האדם: גם האדם עצמו אינו רכושו שלו. בני ישראל אינם יכולים להימכר לעבדות לצמיתות אלא עד שנת היובל בלבד וגם רמת השעבוד שמותר להפגין כלפיהם מוגבלת. זאת לאו דווקא משיקולים הומניים אלא בראש ובראשונה משום שהם כבר שייכים למישהו אחר: "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו, לא ירדנו בפרך לעיניך… ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם" (שם, נג–נה).

מתברר שלפי הפרשה יציאת מצרים לא הייתה מַעבר מעבדות לחירות אלא מעבדות אחת לעבדות אחרת: משעבוד לבשר ודם לשעבוד לריבונו של עולם. שחרור העבדים ביובל מבהיר כי השייכות לריבון האלוהי גוברת על השייכות לריבון האנושי. אין זה הסדר בין שני צדדים אלא חובה המוטלת עליהם מבחוץ, וזו כנראה הסיבה לכך שבניגוד לנאמר במקומות אחרים בתורה, לפי פרשת "בהר" אין לעבד אפשרות לוותר על חירותו ולהישאר עבד, שכן החירות הזו אינה בעלות עצמית אלא השתייכות לאלוהים.

מתוך הפרשה עולה אלטרנטיבה עמוקה למושגי הקניין והחירות המודרניים: הקניין לעולם אינו מוחלט שכן הכל שייך לאלוהים, והחירות אינה העדר מחויבות אלא מחויבות אחרת, חזקה הרבה יותר – מחויבות לאלוהים. עיגונם של הערכים האנושיים בקדושתו של אלוהים מחליש ומעצים אותם בעת ובעונה אחת. ממדי הזמן, האדמה והאדם, הפרט והלאום – לכל אלה אין קיום עצמאי ותוקף מוחלט מצד אחד שכן רק אלוהים הוא המעניק להם תוקף, ומצד אחר הם אינם רק תוצאה של הסכמה מקרית, שרירותית וחסרת משמעות, ומאותה סיבה עצמה: אלוהים הוא המעניק להם תוקף.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה דברי תורה והגיגים, הארץ, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.