פרשת בחוקותי: נאמנותם ההדדית של אלוהים והאדם

רגע לפני סופו של ספר ויקרא, בתחילת פרשת "בחוקותי", מופיע פרק מיוחד, החותם את רוב המצוות שניתנו, לפי המסופר, באוהל מועד למרגלות הר סיני. פרק זה מסתיים כך: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כו, מו). אולם מה שקודם לפסוק הזה דווקא אינו מצוות, אלא סדרת ברכות וקללות, וליתר דיוק (כפי שמעירה גילי קוגלר במחקרה על הפרק): הבטחות ואזהרות. חלק זה של הפרשה אינו מפרט את תוכן המצוות אלא את התוצאות של קיום המצוות כולן ואת התוצאות של אי-קיומן: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (פס' ג) – יהיה כך וכך; "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה" – אז חלילה יהיה אחרת.

הברכות והקללות היו רכיב מקובל בחוזים בינלאומיים במזרח הקדום. הן היו הערובה לקיומה של הברית ומי שהופקדו על הגשמתן היו האלים של שני הצדדים. במקרא אלוהים עצמו כורת ברית עם ישראל והוא שיקבע את גורלו של העם. מטבע הדברים האפשרות של קיום המצוות מוצגת כזו שאין טעם להרחיב על אודותיה: מה שיקרה הוא פשוט שכל הדברים יתנהלו כשורה. כעשרה פסוקים בלבד מוקדשים לתאור התוצאות של קיום המצוות לעומת כשלושים פסוקים המתארים את האפשרות ההפוכה ואת תוצאותיה.

פרקים כאלה עשויים לחזק תפיסה רווחת לגבי חיים דתיים. ישנם הסבורים כי בני אדם זקוקים לאלים, ולכן המציאו אותם, כדי שאלה יספקו להם את צורכיהם: מזון ומים, בריאות, רווחה כלכלית וניצחונות צבאיים. אכן, את כל זה הפרק מבטיח לישראלים הקדומים אם רק יקיימו את מצוותיו של אלוהים. אילו היה זה כל עניינה של האמונה הדתית הניסוח היה כזה: אם תקיימו את המצוות אהיה לכם לאלוהים ואדאג לכל מחסורכם.

אלא שהפרשה מציגה את הדברים בסדר הפוך. היא פותחת ומתארת את הרווחה שאלוהים יספק לעם: "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה… ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם… ונפלו אויביכם לפניכם בחרב" (פס' ד–ט). רק לאחר מכן היא פונה לתאר את הקשר שישרור בין אלוהים לעם: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (פס' יא–יב). שכינתו של אלוהים בתוך בני ישראל אינה מוצגת כאן כגורם לשגשוג אלא כחלק מהשגשוג עצמו. מובן שבני האדם זקוקים לברכה ורווחה ושהם מייחסים את קיומן או העדרן לאלוהים. אולם הדבקות באלוהים אינה רק אמצעי אלא היא תכלית לעצמה – תכלית אחרונה, החשובה יותר מן הטובות החומריות שאלוהים מספק.

הטענה שהאדם זקוק לדת כדי לספק את צרכיו מטופלת באופן מפורש ויסודי יותר בספר איוב, שם היא מושמת בפיו של השטן בכבודו ובעצמו: בעוד שאלוהים מתפעל מיראתו ודבקותו של איוב טוען השטן כי איוב אינו אוהב את אלוהים באמת אלא דואג לאינטרסים שלו. אלוהים מסכים להעמיד למבחן את נאמנותו של איוב ועל כן הוא מתיר לשטן להרוס את חייו. הסוף ידוע: איוב מתמלא בטרוניה (מוצדקת מבחינתו) ומקשה קושיות על ריבונו של עולם אולם אינו מפר את נאמנותו הדתית. השאלה הגדולה שהספר פותח בה – האם האדם יכול להתעלות מעל האינטרסים שלו ולאהוב את אלוהים שלא על מנת לקבל פרס – מתחלפת בשאלה על אודות אלוהים והדרכים שהוא מנהיג בהן את עולמו.

גם בפרשת "בחוקותי" נדמה שהעיסוק המרכזי אינו במעשי בני האדם: הם יקיימו או לא יקיימו ותו לא. הרוב המוחלט של הפעולות בפרק מיוחס דווקא לאלוהים. הוא ימיט על העם שרשרת הדרגתית של אסונות, עד כדי תבוסה צבאית שתוביל לחרפת רעב: "בשברי לכם מטה לחם, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, והשיבו לחמכם במשקל, ואכלתם ולא תשבעו" (פס' כו). כאן הוא עוצר לרגע, רומז לתקוותו שאסונות נוראיים שכאלה יגרמו לעם לחדול מדרכו הרעה. ואולם, "ואם בזאת לא תשמעו לי" (פס' כז) – יחמיר המצב עוד יותר ויגיע לאכילת בשר הילדים מרוב רעב, לחורבן מוחלט ולגלות ושבי.

אולם כאן פוסקת לפתע הנימה המאיימת. גם בעומק הגלות, בשפל המדרגה, לא ינטוש אלוהים את עמו: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוהיהם" (פס' מד). אלוהים יזכור את בריתו עם ישראל ויגאל אותם מצרותיהם – לא משום שהם יתקנו את דרכיהם ויהיו ראויים לכך אלא מכיוון שהוא אלוהיהם.

מתברר כי לא רק מצד האדם זו אינה רק ברית של אינטרסים אלא גם מצד אלוהים. האדם אינו חפץ רק בשגשוג החומרי שאלוהים יספק לו אלא בעצם הקרבה לאלוהים, ואילו אלוהים מצדו חפץ כמובן שהאדם ימלא את רצונו ויקיים את מצוותיו אולם גם הוא רואה את הקשר בינו לבין העם לא כאמצעי אלא כתכלית לעצמה.

אלה הסבורים כי הדת אינה אלא אמצעי לסיפוק צרכים, נוהגים גם ללעוג למאמינים על שאינם מבחינים בכך שאלוהים כלל אינו מספק את הצרכים הללו – וממילא נעשית הדת, לשיטתם, לחסרת תכלית. פרשת "בחוקותי" משרתת לכאורה את התפיסה הזו של הדת אולם למעשה היא הופכת אותה על פניה ומבהירה שלשני הצדדים יש עניין בקשר ביניהם כשלעצמו ולא כאמצעי להשגת תועלת. ממה שנראה תחילה כהעמדת מערכת המצוות ומעשיו של אלוהים כסדרה של תנאים ותוצאות, עולה מסר אחר לחלוטין: נאמנותם ההדדית של אלוהים והאדם אינה תלויה בדבר.

*

פורסם ב"הארץ תרבות וספרות"

פורסם בקטגוריה 929 - פרקי תנ"ך, הארץ, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.