פרשת קורח היא הסיפור המכונן של האופוזיציה בעם ישראל. עד כה לא חסרו תלונות על מנהיגותם של משה ואהרן, ומתוך כך – במפורש או במשתמע – על מנהיגותו של אלוהים. אולם כעת עולות טענות לא רק בדבר המדיניות שנוקטת ההנהגה אלא בדבר הלגיטימיות של ההנהגה עצמה.
כמו במקרים רבים בתורה, קריאה מדוקדקת מגלה שאין מדובר כאן בסיפור אחד אלא בשני סיפורים שנשזרו יחד במעשה עריכה. גיבורי הסיפור האחד הם קורח ועדתו ואילו הסיפור האחר עוסק בדתן ואבירם ובתומכיהם. הסיפורים דומים במבנה שלהם, בזירת ההתרחשות, בסוג הטענות ובאופן הטיפול בהן, ומשום כך כנראה שולבו יחד. הפרדתם לשני חוטים סיפוריים, כפי שהיו לפי המשוער בשלב הקודם, מאפשרת להתחקות אחר העלילה של כל סיפור והסוגיות שהוא עוסק בהן.
קורח מציב קושייה תיאולוגית נגד רעיון הכהונה, המתגלם בדמותו של אהרון. "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). קדושה כרוכה תמיד בהבדלה: הקודש מוגדר אל מול החול. תפיסת הקדושה של קורח מבדילה בין ישראל לעמים אך מבקשת למחוק את ההבדלים הפנים-ישראליים. הואיל ואלוהים שוכן בתוך העדה כולה, טוען קורח, לא ניתן להצדיק את התנשאותם של פרט אחד או משפחה אחת מבני העדה מעל כל השאר.
דתן ואבירם, לעומת זאת, אינם מתעניינים בפולחן. אי ההכרה שלהם בשלטונו של משה מתבטאת בסירובם להתייצב לקריאתו, והם מכריזים: "לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה!" (שם, יב–יד). הקריאה הנחרצת "לא נעלה" פותחת וחותמת את הצהרתם. לטענתם, לא זו בלבד שמשה הוציאם מ"ארץ זבת חלב ודבש" – והכוונה דווקא למצרים – אלא שנטל לעצמו שררה עליהם, וכל זאת תמורת הבטחות סרק שאין בכוחו לקיים.
בשני הסיפורים נוקט משה בפעולה דו-שלבית במטרה לאשר מחדש את סמכותו. השלב השני דומה בשני הסיפורים: משה נעזר בהתערבות אלוהית כדי להודיע ולהזכיר לציבור כולו שהוא או אהרון אינם פועלים מכוח עצמם אלא הם נציגיו המוסמכים של אלוהים. לכאורה אין טענת לגיטימיות גדולה מזו, ובכל זאת, שני הסיפורים מקדימים לשלב זה טענה נוספת.
תגובתו של משה לניסיונו של קורח לערער על הלגיטימיות של אהרון ושלו היא ניסיון לערער את הלגיטימיות של קורח עצמו. זאת באמצעות חשיפת האינטרסים הסמויים של קורח והטובות שהוא עצמו זוכה להן מכוח אותו מבנה שהוא מבקש לכאורה להתנגד לו. "שמעו נא בני לוי", הוא פונה אליהם ומזכיר להם את ייחוסם השבטי, "המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך – וביקשתם גם כהונה?! לכן אתה וכל עדתך, הנועדים על ה' – ואהרון מה הוא כי תלינו עליו"? (שם, ט–יא).
חלקו השני של ההיגד נועד להבהיר כי תלונותיו של קורח על אהרון אינן אלא תלונות על אלוהים עצמו. אולם תחילה טוען משה שלפי ההיגיון של קורח עצמו, אם אכן "כל העדה כולם קדושים", היה על קורח לוותר על מעמדו שלו כבן שבט לוי, המשמש בפולחן בתפקידים פחותים מאלה של אחיו הכוהנים. לטענת משה, קורח אינו מעוניין בצדק אלא בכוח נוסף. משה נוקט בטקטיקת אד-הומינם; הוא אינו מתמודד עם עצם הטענה אלא עוסק בשאלה מיהו משמיע הטענה וכנגד מי היא מושמעת.
לעומת זאת, בסיפורם של דתן ואבירם משה אינו משליך את הביקורת מעלה, אל אלוהים, ואינו טוען ששני הסרבנים הללו פועלים ממניעים זרים. גם כאן הוא אינו דן בטענה כשלעצמה אלא מעביר אותה לפסים אישיים, אך באופן אחר: הוא שומע בדבריהם הטלת דופי ביושרו. משה אף חושש שאלוהים ישתכנע מתלונותיהם והוא מתפלל: "אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (שם, טו). דתן ואבירם כלל לא טענו שמשה מושחת אלא שהוא נכשל בתפקידו. אולם כדרכם של מנהיגים המקדישים עצמם לציבור, משה מפרש את הביקורת על מידת הצלחתו כאילו הייתה זו ביקורת על טוהר מידותיו.
שני הסיפורים מסתיימים באופן טראגי עבור מבקרי השלטון: קורח ועדתו נשרפים באש לאחר שמבחן ריטואלי מוכיח כי אהרן, ולא הם, נבחר על ידי אלוהים לשרת בקודש. בסיפור המקביל, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה כהוכחה לבחירתו של אלוהים במשה. הסדר מושב על כנו, ולקוראים נותר לתהות: מדוע נכללו סיפורים אלה בתורה?
סביר שהסיפורים על ביקורת השלטון בתקופה המעצבת של העם נועדו להשתיק ביקורת דומה בעתיד. העתיד הזה היה למעשה ההווה של קוראי הסיפורים, וככל הנראה גם של כותביהם. לא מן הנמנע שטענות כגון אלה של קורח ושל דתן ואבירם הושמעו כנגד חוגים שונים בעם ישראל. פרשת "קורח" מאפשרת לסמן כל ביקורת של הממסד הפוליטי והדתי כשחזור של אותה ביקורת קדומה ובכך לעשות לה דה-לגיטימציה ולהיפטר מן הצורך להתמודד עמה.
אולם בד בבד עשויים סיפורי הביקורת הללו לשרת מטרה הפוכה. קורח אמנם הועלם אך טענתו לא נעלמה. המרידות דוכאו ביד קשה, אך העילות להתקוממות נותרו ללא מענה: הקריאה "כל העדה כולם קדושים" לא הוכחשה ולא הופרכה וכך גם התלונות על מנהיגותו של משה. פרשת "קורח" הורגת את מבקרי השלטון אך משמרת את דבריהם. בכך היא מאפשרת לביקורת, אפילו אינה לשם שמים, להימסר מדור לדור כחלק מן התורה עצמה.
*