מדוע לא נכנס משה לארץ ישראל? פעמים רבות התורה אינה משיבה לשאלות באמצעות טיעונים אלא באמצעות סיפורים. הסיפור המופיע בפרשת "חוקת" מתאר את משה ואהרון מתמודדים עם סצנת תלונות טיפוסית שהיו רבות כמוה: העם הנודד במדבר והצמא למים נקהל על מנהיגיו, ואלה פונים אל אוהל מועד, מקום שכינתו של אלוהים. אלוהים אכן נגלה אליהם ומורה למשה ליטול את המטה, לדבר אל הסלע לעיני העם ולהשקות אותם מן המים העתידים לזרום מן הסלע.
משה מבצע את הוראתו של אלוהים אך כנראה חורג ממנה מעט: הוא נוטל את המטה כפי שנצטווה, מקהיל את בני ישראל יחד עם אהרון ונוזף בהם על התנהגותם. אז הוא מכה בסלע במטהו ומים רבים אכן יוצאים מן הסלע. אולם אלוהים אינו שבע רצון והוא גוזר את דינם של המנהיגים: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב), והמספר מסכם: "הֵמָּה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', וייקדש בם" (שם, יג).
פרשני כל הדורות תהו על הפער שבין חומרת החטא לחומרת העונש. למעשה לא ברור מהו בכלל החטא: האם אלה דברי הגערה בעם שמשה אמר מיוזמתו ובלי שנתבקש, או ההכאה בסלע במקום להסתפק בדיבורים, והועלו גם אפשרויות נוספות. התהייה מתגברת לנוכח סיפור דומה מאוד המופיע בפרשת "בשלח" שבספר שמות: גם שם מתלוננים בני ישראל על העדר מים, וגם שם שולח אלוהים את משה בחזרה אל העם והמטה בידו, וגם שם מכה משה בסלע במטהו ומוציא ממנו מים. אלא שבספר שמות אלוהים אינו מוצא כל פסול במעשיו של משה; אדרבה, שם נאמר שהוא ציווה אותו במפורש: "והכית בצור ויצאו ממנו מים" (שמות יז, ו). ואילו בפרשתנו הוא משית על משה, בגין אותו מעשה עצמו, עונש יוצא דופן בחומרתו.
הסיפור שבפרשה שלנו קורא למקום הארוע "מי מריבה", והסיפור הדומה שבספר שמות – "מסה ומריבה". לא רחוק לשער ששני הסיפורים הם גרסאות שונות של מסורת קדומה אחת, ומתברר שהן אינן הגרסאות היחידות. בדבריו של משה לשבטי ישראל בפרשת "וזאת הברכה" שבסוף התורה, הוא אומר לבני שבטו הלויים: "תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאמו 'לא ראיתיו', ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (דברים לג, ח–ט).
הפסוקים משבחים את בני לוי על מעשיהם, אך באיזה ארוע מדובר? לפחות שלוש אפשרויות לפנינו: "אשר ניסיתו במסה" – כלומר, ככל הנראה בסיפור "מסה ומריבה" שבספר שמות; "תריבהו על מי מריבה" – כלומר בסיפור שבפרשה שלנו, המתאר את חטאם של משה ואהרון; ואולי בארוע שלישי – הרג כשלושת אלפים איש מבני ישראל על ידי הלויים (שמות לב, כו–כט). על כל פנים, ייתכן שלפי המסורת הזו סיפור "מסה ומריבה" וסיפור "מי מריבה" אינם אלא אחד.
השם "מי מריבה" מופיע גם בספר תהלים. אחד המזמורים מגולל את חטאיהם של בני הדורות הקדמונים אל מול החסדים שעשה עמם אלוהים: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, לא זכרו את רוב חסדיך… ויושיעם למען שמו, להודיע את גבורתו" (תהלים קו, ז–ח). ברשימת החטאים מופיע גם התאור הזה: "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם" (שם, לב). מפסוק זה משתמע כי מי שחטאו במי מריבה והכעיסו את אלוהים לא היו משה ואהרון אלא בני ישראל, וכי העונש שהוטל על משה נבע בעצם ממעשיהם ולא ממעשיו שלו.
הטענה שמשה לא נכנס לארץ בשל חטאי העם, ולא בשל חטאיו, מופיעה גם בספר דברים. שם משה מצוטט כמספר על תוצאות חטא המרגלים: אלוהים גזר על כל הדור למות במדבר ולא להגיע אל הארץ המובטחת, וגזֵרה קשה זו כללה גם את משה עצמו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר 'גם אתה לא תבוא שם'" (דברים א, לז). משה התחנן לכל הפחות לזכות במבט חטוף בארץ שנכסף אליה, אך אלוהים סרב: "ויתעבר ה' בי למענכם" (שם ג, כו) – דהיינו: בגללכם. אפילו בסיפור שבפרשה שלנו, העוסק בחטאם של משה ואהרון, נאמר: "המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ, יג) – ולא "אשר רבו משה ואהרון".
מכל המסע הזה עולה כי אין במקרא תשובה אחת לשאלה מדוע לא נכנס משה לארץ, וגם אין תשובה אחת לשאלה מה בדיוק התרחש במקום ששמו "מי מריבה". נשוב אפוא אל הסיפור שבפרשה שלנו, פרשת "חוקת", ואל הנימוק הניתן שם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם, יב). יותר משהנימוק הזה מלמד על משה ואהרון ועל חטאם, הוא מלמד על אופיו של אלוהים לפי סיפור זה.
בסיפור מותם של בני אהרון, נדב ואביהוא (בפרשת "שמיני"), קראנו כיצד השניים נשרפו למוות ביום חנוכת המשכן משום שסטו מן ההוראות הפולחניות. משה ניסה לנחם את אחיו, האב השכול, באומרו: "הוא אשר דיבר ה' לאמר 'בקרובי אֶקָּדֵשׁ ועל פני כל העם אֶכָּבֵד" (ויקרא י, ג). אלוהים נקדש בקרוביו, כלומר מקדש את שמו ברבים דווקא באמצעות ענישה חמורה של הקרובים אליו ביותר בשעה שהם חורגים ממצוותיו. בפרשת "חוקת" הדבר קרה למשה ואהרון עצמם: הואיל והפרו את ההוראות ובכך פגעו בקדושתו של אלוהים לעיני העם – הם נמצאו בלתי ראויים להשלים את המלאכה. הם היו השותפים הבכירים ביותר של אלוהים, אך מכאן והלאה הוא ימשיך בלעדיהם.
*